דרך הרמז אל סכלות מעט בעבודה חינוכית

א. מאמר זה הוא המשך לשני המאמרים הקודמים שדנו בדרך הרמז בעבודה החינוכית.

הפעם, ידון המאמר בענין רציני מאוד, והוא – חוסר הרצינות בכלל, וחוסר הרצינות שבדרך הרמז. האמירה הפרדוקסלית העקרונית, שעוד תידרש להסבר, היא – ככל שדבר יותר רציני, כך חייב להיות בו מימד שאינו רציני. וכיוון שאין חולק על כך שתחום החינוך שייך לתחומים היותר רציניים, כך גם בו, צריך להיות יסוד לא רציני.

צודק הקורא הרציני, שמוצא את עצמו מבולבל, ועל כן נתקדם...

ב. בספר קהלת (פרק י' פסוק א') כתוב:
"יקר מחכמה מכבוד - סכלות מעט".
מבחינת פשט המילים, הפסוק מציין שישנו דבר שהוא יקר יותר מחכמה, ומכבוד. אפשר להבין את המילה "יקר" בדרכים שונות, אך משמעותה חיובית אמנם מדובר ב"מעט" מזה, אך עדיין, סכלות היא מהות שעל פניה אינה חיובית.

ושוב, מהתבוננות בפשט הדברים, ניתן להראות שהפסוק בא לומר, באופן בסיסי, שחכמה וכבוד, גם אם הם טובים וראויים, הם רמת ביניים, ומעליהם יש רמה נוספת. אמירה כזו, מערערת את המוחלטות שבחכמה וכבוד בפני עצמם. אם נתבונן בכנות בתחום החינוך, פעמים רבות נקלע איש החינוך בטבעיות למצב (הגיוני) בו חלק ממאפייניה העיקריים של דמותו הם חכמה, וכבוד וכאן חוזרת השאלה שבבסיס מהות דרך הרמז, כיצד יביא איש החינוך את אישיותו הכוללת לידי ביטוי, גם את אותם חלקים שבהם לא מתבטאת כל כך חכמתו, ואולי, גם אין בהם אך ורק כבוד?

פעמים רבות דמות זו של חכמה וכבוד, מתעצבת גם מצדם של התלמידים, המחפשים (די בצדק) להפגש עם דמות חכמה, ומעוררת כבוד.

ג. ענייו זה, של "סכלות מעט", נוטה ללכת לאיבוד פעמים רבות בספרות ה"רצינית". עם זאת, בחר הראי"ה קוק להתייחס לאותה "סכלות מעט" במלוא הרצינות, וכך הוא כותב (אורות הקודש א', ס"א): "בתוך כל הדברים שנקראו יקרים, נחשבת גם-כן הסכלות. כמה יקרה היא נקודתה הפנימית, שהיא מחזקת את אור כל החכמה..."

מבחינה מהותית, נקודתה הפנימית של הסכלות, מחזיקה את אור כל החכמה. בהמשך דבריו, מתייחס הראי"ה קוק לאותם, שמסיבות שונות לא לוקחים את "סכלות המעט" ברצינות. ניתן לראות שהוא פונה לאנשים רציניים, בעלי עמל, שאף אחראים על הוראת החכמה וחיים נכונים: "אותם אשר לא יתחשבו עם היקרות של נקודת הסכלות, במקום מציאותה ההכרחית, נוטלים הם את חייהם ואת חיי אחרים מן העולם, ובעמלם לא ישאו מאומה... ובמיעוטה, ובביסוסה בערכה והגבלתה, תבסס כל מכון של חכמה, של דעת קדושים בינה, של חיי נועם, שלוה ושלום רב."

ניתן לכנות את הדברים שאומר הראי"ה קוק, קשים. הוא מדבר על נטילת חיים מן העולם, ואף על עמל שלא ישא מאומה. עדיין, המושג סכלות מעט קשה לעיכול, בשל מהותו העדינה. הרי אין מדובר בלעשות שטויות לשם השטויות, כמתודה חיצונית...

כיצד, אם כן, קונים את אותה מהות, מדרגה או בעצם דרך חיים של סכלות מעט, וכיצד משתמשים בה נכון?

ד. מכיוון שכבר ברור, שיש לקחת "ברצינות" את ענין סכלות המעט, נתבונן בה עוד מעט.
ממיקומה של סכלות המעט, בשדה החכמה והכבוד, נוכל ללמוד שיש לפעמים נטיה, ללכת עם החכמה והכבוד צעד אחד קדימה, ולהעמיד אותם בפני עצמם. אותו צעד אחד ומיוחד, כדברי הראי"ה קוק, שומט את הבסיס מכל החכמה והכבוד, ובעצם מרוקן אותם ממשמעות. אם ניקח עיקרון זה לתחום ממוקד יותר בשדה החכמה והכבוד, תחום העבודה החינוכית, נראה שגם כאן, מתח זה קיים.

ובחזרה לדרך הרמז, והפעם כנתיב אפשרי, אל מהות סכלות המעט. כאשר איש החינוך רומז על מכלול אישיותו, הוא נותן את ההקשר הנכון לחכמה אותה הוא מכיל ומייצג, וגם למרחב הכבוד. זו דרך "רצינית" שהיא בבחינת "סכלות מעט".

"סכלות מעט" היא מכלול, הנותן לחכמה ולכבוד את מקומם האמיתי. ויפה לראות כיצד רואה הראי"ה קוק בהמשך דבריו את התוצאה של שימוש זה במעט הסכלות: "חיי נועם, שלוה ושלום רב".

הלוואי על כולנו.

ה. בהמשך ליחס בין סכלות מעט ודרך הרמז, נביא את דבריו של הראי"ה קוק בסוף הפיסקה. הראי"ה קוק מבודד את מהות האדם המשתמש בסכלות המעט, כמהות של אדם מאוזן, כלפי פנים, וכך כלפי חוץ: "והאדם מקבל את מדתו הממוזגה. יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם"
בסיום דבריו, רומז לנו הראי"ה קוק, שהעמדת החכמה והכבוד בפני עצמם, ללא סכלות המעט, נובעת מהתנועה להיות "צדיק הרבה". דווקא אותה סכלות מעט מביאה לאדם את מידתו הממוזגה, ואם יצליח לרמוז על מידתו הממוזגה לתלמידיו, לחכמה ולכבוד יהיו משמעות אמיתית.

מניטו, הרב יהודא ליאון אשכנזי, שבעצמו ידע ויישם את רזי סכלות המעט, נהג לומר: "רב שלא צוחק, הוא לא רציני".

מצב טבעי של צחוק אמיתי ומשוחרר, הוא רמז מאין כמוהו, ודי לחכימא.