רגע האמת הגיע- סיפור לחג

את ברי הכרתי בצבא. בחור שמנמן, נמוך, ממושקף ומאוד מופנם. כמה שהתאמצתי להיות נחמד אליו ולדובב אותו, נתקלתי בקיר אטום. היה בו משהו מאוד מוזר ומסתורי, אך כל ניסיונותיי לפענח את הסוד שלו נכשלו. בוקר אחד היתה לנו שיחה לא נעימה. נכנסתי למקלחות להתארגנות וראיתי את ברי עומד מול המראה ומתגלח. הוא החזיק בידו תער והעביר אותו על לחיו באיטיות. זו היתה עבורי הפעם הראשונה שראיתי לנגד עיניי אדם שמתגלח בסכין, למרות שיש על כך איסור מפורש בתורה - "לא תשחית את פאת זקנך". חשבתי לעצמי: כנראה הוא בא ממשפחה חילונית ומעולם לא שמע שיש בכך בעיה הלכתית (ובכלל, איזה מין שם זה 'ברי'?! קיצור של ברנארד?). ניגשתי אליו ובעדינות ניסיתי לומר: "אולי אתה לא יודע, ברי, אבל לפי ההלכה היהודית לא מתגלחים בסכין. התורה אומרת שזה אסור. אם תרצה אשמח להשאיל לך את מכונת הגילוח שלי. תאמין לי שזה יוצא חלק לא פחות...". ברי הסתכל אלי במבט זועף וירה משפט קצר וחד: "אני יודע שאסור להתגלח בתער. אני עושה את זה בכוונה!". הייתי המום. למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה בכוונה? נותרתי ללא מילים וברי המשיך להתגלח מבלי להניד עפעף.

מאז אותו אירוע חששתי לדבר איתו ורק גיליתי שיש לו התנגדות עזה לכל דבר שקשור בדת ובהלכה. גם כשהיה צריך עשירי להשלים מניין ואפילו חיילים דרוזים כבר היו מוכנים להצטרף, ברי היה עומד על שלו בעקשנות "לא מצטרף! אני לא מאמין בזה!".

חלף עוד זמן עד שנחשף לפניי סיפורו האישי של ברי. התברר שהוא נולד למשפחה חרדית בירושלים תחת השם ברוך. הוא עבר את המסלול הרגיל של חיידר, תלמוד תורה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, אבל יום אחד הרגיש שהוא חי בשקר. הוא כבר לא מאמין בדרך הזו, ולא מעוניין להמשיך עוד לשמור תורה ומצוות. ברי חי בזהות כפולה עוד שנה אבל כשראה שכבר מתחילים להציע לו שידוכים הבין שהוא חייב לקבל הכרעה. הוא הסיר את הלבוש החרדי, זרק את הכיפה, ועבר לאורח חיים רחוק לגמרי מכל שמירת תורה ומצוות. בהמשך התגייס לצבא ושם גילה עוינות והתנגדות חריפה לכל מה שעולה ממנו ריח של אמונה ומצוות.

הסיפור שלנו היה יכול להסתיים באופן פסימי שכזה לולא מפגש לילי מפתיע שגילה לי זווית אחרת לגמרי בנפשו של ברי. השעה היתה אחת בלילה כשנכנסתי לחדר המקלחות להתארגנות אחרונה לפני השנה. באוויר שררה דממה ורוב החיילים כבר היו ישנים. פתאום שמעתי קול מתוך אחת המקלחות "אההההה". נבהלתי. אולי חייל החליק ונפצע והוא נאנח וקורא לעזרה? רצתי פנימה וגיליתי את הטוש פועל ומאחורי הוילון נשמע קולו של ברי שר: "אהההה.... המ-ל-ך". הייתי בשוק. זה היה הניגון המסורתי של הימים הנוראים ששרים בבית הכנסת.

"ברי", אמרתי לו, "מה אתה עושה?!!!".

"אני שר", ענה כאילו אין טבעי מזה בעולם.

"ככה??! במקלחת?!!", התעקשתי.

"כן", ענה, "יש דברים בחיים שאי אפשר להשתחרר מהם...".

באותו רגע התגלה לי הסוד. למרות שברי החליט שהוא לא מאמין ושאינו מעוניין בדרך של שמירת תורה ומצוות, נותרה בליבו פינה חמה ואהבה עזה לניגוני הימים הנוראים שגדל עליהם. למרות הכול, מזה הוא לא הצליח להתנתק. מאז אותו אירוע החיבה של ברי לניגוני התפילות והפיוטים הפכה למשהו שחיבר בינינו. גם אני מאוד אהבתי לשיר אותם ובכל הזדמנות שהיתה לנו יחד - בשמירות, באימונים, במסעות, היינו נהנים לשיר יחד ניגונים מתוך התפילה. אפילו המ"פ הרים גבה כשנתקל בשעת ליל מאוחרת בשני חיילים, אחד עם ציציות בחוץ והשני שמקפיד להתגלח בתער, שרים יחד בעמדה לפנות בוקר "ונתנה תוקף קדושת היום...".

איך נגמר הסיפור? ובכן, הייתי שמח לספר לכם שעד סוף הטירונות ברי הפך להיות שוב ברוך וחזר בתשובה. אבל הוא לא. הוא המשיך להתגלח בתער ולסרב להצטרף למניין, ומאז שהסתיימה הטירונות לא נפגשנו שוב.

מה איתו היום? אינני יודע. אך בשבילי הסיפור שלו הוא דוגמא חיה לקיומה של איזושהי נקודה פנימית, טהורה וטובה, שקיימת בכולנו, ומה שלא יקרה – היא עדיין מסתתרת שם בפנים מאחורי כל המסכים והקליפות ומחכה שמישהו יגלה ויאיר אותה.

*******************************************

יש אנשים המתייחסים לחודש אלול ולעשרת ימי תשובה בחוסר אמון, שלא לומר ציניות.

'על מי אנחנו באים פה לעבוד?!', הם טוענים, 'מה הטעם להתאמץ יותר בתפילה ולהתנחמד לסובבים אותך, כשכולנו יודעים שעוד שבועיים לא יישאר מזה הרבה, וכולנו נחזור להיות בדיוק כמו שהיינו קודם'.

ראשית, נאמר שזה לא נכון. במבט מפוכח נגלה שאנחנו לא דורכים במקום. כל הזמן יש התקדמויות, גם אם קטנות, ולמרות שאיננו זוכים לממש את כל התוכניות שלנו וליצור מהפכים, לא נכון לזלזל ולבטל את מעט הטוב שמתרחש.

שנית, יש כאן טעות יסודית. מי אמר שהפריזמה דרכה יש לשפוט אותנו ולפיה יש לקבוע את דיננו היא המעשים שלנו, או יותר נכון הכשלונות שלנו, רוב השנה. אולי מה שמכריע הם דווקא אותם רגעים יקרים, בהם אנו שמים בצד את כל הפוזות והבלבולים, הקשיים והסתבכויות, ועם יד על הלב אומרים: 'ריבונו של עולם, אנחנו איתך. אנחנו רוצים להיות יותר טובים, יותר נקיים, מדוייקים, מאירים. תעזור לנו בבקשה!'.

הרגעים האלו אולי קטנים בכמות, אך איכותם היא אינסופית והיא זו שמכריעה את הכף לטובה.

שנה טובה!

יפורסם בעלון "שבת בשבתו"