מי רוצה להיות פוליטיקאי?

אם תעצרו ברחוב הורֶה אקראי ותשאלו אותו: "מה היית רוצה שבנך יהיה כשיגדל?", ההתלבטות תהיה קצרה ביותר. להורים רבים התשובה ברורה: רופא, מהנדס, אדריכל, וגם עורך דין זו אופציה לא רעה. באוכלוסיות דתיות יותר אפשר למצוא תשובה נוספת, 'רוחנית' יותר: רב.
מה שבטוח הוא שתחום עיסוק אחד נעדר לחלוטין מרשימת המקצועות המבוקשים: פוליטיקאי.
אין ספק שזהו המקצוע שיצא לו השם הגרוע ביותר וגינויים בלי סוף הודבקו לו.
האם זה מוצדק?
במידה מסוימת כן. אין ספק שכמה ממשרתי הציבור זכו ביושר לתדמית השלילית המלווה אותם, כשתככנות, אינטרסנטיות, חוסר אמינות והיצמדות לכיסא - הפכו לנורמות מצויות אצלם. אי אפשר שלא להזכיר את פתגמו המפורסם של ראש הממשלה השלישי של ישראל, לוי אשכול: "זה נכון שהבטחתי. אבל לא הבטחתי לקיים...".

להתרחק מהשררה
האם השאיפה לאחוז בתפקיד ציבורי היא דבר חיובי או שלילי? במקורות היהודיים אנו מוצאים לשאלה הזו תשובות סותרות.
מצד אחד, מסכת אבות קובעת בנחרצות: "שנא את הרבנות" (א,י). זהו משפט חריף שכמה אנשים מתעקשים עד היום לקיים כפשוטו, על אף שבמקור לא התייחס דווקא לרבנים, אלא בא להרחיק את האדם מהתשוקה לשלטון.
הגמרא אף מזהירה מהשלכות השררה וטוענת ש"הרבנות מקברת את בעליה" (פסחים פז,ב). כדוגמא לכך מוזכר יוסף שנפטר לפני כל אחיו ולדעת חכמים הסיבה לכך היתה ישיבתו על כס המלכות.
חז"ל גם הזהירו מכוחה הממכר של השררה ומהקושי להיפרד ממנעמי השלטון. היטיב לנסח זאת רבי יהושע בן פרחיה, נשיא הסנהדרין: "בתחילה כל האומר לי עלה לגדולה – אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה [אחרי שעליתי לגדולה] כל האומר לי לירד ממנה – אני מטיל עליו קומקום של חמין" (חגיגה טז,א).
כמה מגדולי האומה חששו מכובד המשא של השליחות הציבורית וסירבו, לפחות בהתחלה, ליטול אותה על כתפיהם: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג,יא).

שליחות משמים
אך יש גם צד שני למטבע. חז"ל ראו את השררה כשליחות ציבורית קדושה ואף תיקנו לכל הציבור תפילות מיוחדות למען נציגיו בהנהגה: "וכל מי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה הקב"ה ישלם שכרם ויסיר מהם כל מחלה וירפא לכל גופם ויסלח לכל עוונם" (מתוך מי שבירך הנאמר בתפילת שבת).
חכמינו ראו בכל הִתְמַנוּת לתפקיד – מינוי משמים גם כשנראה במבט חיצוני שהבחירה נעשתה בידי בני אדם ומשיקולים פוליטיים. "אפילו ריש גרגותא (=הממונה על חלוקת המים) – משמיא ממנו ליה (=משמים מינו אותו)" (ברכות נח,א).
כיצד הדברים מסתדרים? האם להיות פוליטיקאי זו שליחות קדושה או שמדובר בעיסוק ממכר בשדה מוקשים קטלני שקשה לצאת ממנו ללא פגע?

שררה או עבדות
התשובה נעוצה בגישה הבסיסית. כך הגדיר זאת רבן גמליאל, נשיא ישראל, כשניסה לשדל שני חכמים שנרתעו מלעסוק בצורכי ציבור: "כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם" (הוריות י,א). השליחות הציבורית גובה מחירים גבוהים ברמה האישית, הזוגית והמשפחתית. הציבור, למרבה הצער, אינו מעריך זאת כראוי ונוטה להתייחס בכפיות טובה כלפי מי שמוסר את נפשו למענו. רק מי שיגיע לתפקיד חדור בתחושת שליחות ובהכרה בזכות עצומה, כמו גם באחריות גדולה, להיות שותף עם הקב"ה בהובלת עם ישראל – עשוי לבצע את המשימה בנאמנות ובדיוק מבלי להתבלבל ולהיסחף בדרך.

על רבנים ופוליטיקה
ייתכן שבגלל הסכנה הגדולה להישאבות אל התככנות הפוליטית נשלחו בעבר אל כנסת ישראל כמה דמויות רוחניות שהצד הערכי, התורני והמוסרי היה הדגל שלהם. מפאת כבודם נימנע מלהזכיר כאן את שמותיהם אבל נציין בעצב שהניסיון לא צלח. גם אם הם הצליחו לשמור על יושרה ונקיות, הם לא הצטיינו בשדה הפוליטי והיו פרלמנטרים בינוניים ומטה. הסיבה לכך פשוטה מאוד. להיות גדול בתורה ולהיות שועל פוליטי אלו תפקידים שמצריכים כישורים אחרים לגמרי. בעוד רבנים ואנשי רוח אמורים לעסוק באידיאלים, פוליטיקה עוסקת ביישום שלהם במציאות. ושם יש התנגשות בלתי פוסקת של ערכים ושל אינטרסים ואין מנוס מלהגיע לפשרות, כמו גם לנקוט בתרגילים ואף במניפולציות כדי להשיג את מטרותיך.

הרב קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, היה נוהג לחתום את מכתביו במילים: "אברהם יצחק הכהן קוק, עבד לעם קדוש על אדמת הקודש". הלוואי שנזכה שגם ילדינו יהיו 'עבדים' כאלו – גבאים וראשי מועצות, חברי כנסת ושרים, גזברים ומנהלים - שיהיו שליחים נאמנים, ככוהנים בעבודתם ולווים בדוכנם, לעסוק בצורכי ציבור באמונה.