כוחו של הרגש כעדות לחשיבותו

הגמרא במסכת סנהדרין, דף סד, מספרת "סיפור" מעניין, הקשור לעובדה שכיום אין לנו כמעט את יצר העבודה הזרה:
"...אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה , שנאמר (זכריה ה) ויאמר זאת הרשעה. בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא, ורמא קלא, ואזל קליה ארבע מאה פרסי. אמרו: היכי נעביד? דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא. אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא, וחפיוהו לפומיה באברא, דאברא משאב שאיב קלא, שנאמר (זכריה ה) ויאמר זאת הרשעה

וישלך אתה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה. אמרו: הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי ואמסר בידייהו. אמר להו: חזו דאי קטליתו ליה לההוא - כליא עלמא. חבשוהו תלתא יומי, ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרי: היכי נעביד? נקטליה - כליא עלמא! ניבעי רחמי אפלגא - פלגא ברקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה, ושבקוהו."
("...ישבו חכמים בתענית שלושה ימים כדי שימסר בידם היצר הרע של עבודה זרה, אחרי תענית של שלושה ימים מסרו את היצר בידם, באותו זמן שחכמים ביטלו אותו יצאה אש מקודש הקודשים ואמר להם הנביא שזהו יצר העבודה זרה שחזר לשמיים.... מכיוון שראו שהוא עת רצון, ביקשו לבטל גם את יצר העריות, אמר להם (היצר) אם תבטלו אותי יכלה העולם. כלאו אותו למשך שלושה ימים ולא מצאו אפילו ביצה אחת שנולדה בשלושת הימים הללו, אי לכך לא רצו לבטלו כדי לא לכלות את העולם ולכן ניקרו את עיניו (כלומר: החלישו אותו) ועזבו אותו.")

מסיפור זה ניתן לראות שליצר העריות יש חשיבות רבה הנוגעת לעצם קיומו של העולם, למעשה מה שחז"ל מלמדים אותנו, בדרכם הציורית, הוא שיצר העריות חשוב לעצם קיומו של העולם והוא תנאי להמשך הדורות. הדבר מלמד אותנו על החשיבות של רגש זה ועל מקומו המהותי בבריאת העולם וקידומו. הדבר קשור ליסודות עמוקים במבנהו של העולם ולצורה שבה קשורים היצרים והמטרות החיוביות של הבריאה, עד כדי כך שחז"ל אומרים שבזמן ביטול יצר הרע של עבודה זרה יצאה אש מקודש הקודשים (!) "יסודו" הפנימי של יצר זה הוא בקודש הקודשים! הנקודה המרכזית היא שהקב"ה לא ברא את היצר (כל יצר שהוא) לחינם, לכל אחד מהיצרים יש גם צד חיובי ותפקידנו להשתמש בכוחות אלו בצורה הנכונה כדי להוביל את העולם למטרתו ולא להיפך. הדבר נכון לגבי כל אחד מהיצרים המרכזיים, כאשר בחלקם הדבר בולט יותר ובחלקם פחות.

כולנו מבינים את היסוד ההכרחי שביצר האכילה, לדוגמא, ומבינים שללא יצר זה העולם לא היה יכול להתקיים. הבעיה מתחילה כאשר האדם לוקח את היצר הזה למחוזות שליליים והופך את האוכל למרכז חייו, מתמכר אליו ומשקיע את כל מרצו בצרכי הבטן שלו. יצר האכילה הוא הכרחי- אולם ב"שימוש" לא נכון ניתן להובילו למטרות לא חיוביות.

בעבר הסברנו נקודה זו מנקודה מאוד מסויימת- שתפקידם החיובי של היצרים הוא שהאדם יתגבר עליהם וכך יזכה לשכר בצורה טובה יותר. אולם כאן אנו עוסקים בנקודה אחרת, על פי תפיסה זו ליצרים עצמם יש עבודה חשובה בעולם, בתנאי שאנו מקפידים להשתמש בהם בדרך הנכונה ובמינון הנכון, כשבדרך כלל ה"דרך הנכונה" היא הדרך שבה התורה מצווה להתנהג. חז"ל מבטאים נקודה זו באומרם: "בכל לבבך- בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע", האדם מצווה לעבוד את ה' גם ביצר הרע ובכוחו. כוחו של היצר הרע הוא עצום, יש בו עוצמות שלא ניתן לעיתים למצוא ביצר הטוב ולכן אנו מצווים להשתמש גם ביצר זה בעבודתנו בעולם. חובה עלינו לרתום גם כוחות אלו לצורך הגשמת המטרה הגדולה. יצר העבודה זרה קשור, בפנימיותו, לכוח הרוחני של האדם ולעוצמות שאנו יכולים וצריכים להשקיע בצד הרוחני שבחיינו, ולכן כאשר חז"ל ביטלו את היצר של העבודה הזרה יצא ניצוץ מקודש הקודשים, מכיוון שגם יכולתו של האדם לעבוד את ה' איבדה מעט מכוחה. כאשר האדם מנצל את הכוחות הללו באופן שלילי הרי שהוא יכול להגיע עם היצר הזה לשיאים של שלילה ורוע, אולם בניצול נכון ניתן לרתום את הכוחות הללו לצד החיובי. הדבר נכון לגבי כל הכוחות הקיימים בעולם והאדם מצווה להשתמש בכולם בצורה נכונה.

יתירה מזו, פעמים רבות ניתן ללמוד על חשיבותו של כוח בעולם מעוצמתו. כוח בעל עוצמה (גם שלילית) גדולה הוא כוח חשוב ומהותי ודווקא עוצמתו הגדולה מלמדת על חשיבותו. בנושא העריות הדבר ברור שבעתיים, מדובר על כוח בעל עוצמה אדירה, גם שלילית וגם חיובית ומכך ניתן ללמוד על חשיבותו הגדולה והכוחות הטמונים בו. עובדה היא שהיום, יותר מתמיד, נדמה שזהו הכוח החזק ביותר בעולם והיצר שתופס יותר בני אדם מאשר כל יצר אחר... כשלעובדה זו יש משמעות כפולה- מצד אחד ניתן ללמוד ממנה שזהו היצר שאיתו יש להתמודד היום יותר מאחרים, ומצד שני הדבר מלמד גם על החשיבות הטמונה בו ועל תפקידו בעולם המודרני.

אחרי שנבין את הנקודה הזו, שאין שום כוח בעולם שהוא שלילי במהותו ושעלינו לנסות ולבדוק את תפקידו החיובי של כל יצר וכוח אנושי- הרי נוכל לנסות ולהבין את תפקידם החשוב של הכוחות החברתיים שבאדם, כוחות בעלי משמעות לגבי חיינו וחייו של כל אדם. גם בחינה שטחית של אופי האדם תלמד שהאדם נברא כיצור חברתי, אנו זקוקים לאנשים אחרים כדי לחיות, כדי ליצר את האוכל והצרכים הבסיסיים ביותר, ואנו זקוקים לחברה גם כדי להתקיים מבחינה נפשית. עצם העובדה שאין אף אדם שיכול לייצר לעצמו את כל צרכיו הבסיסיים מלמדת שזוהי גם הצורה שהקב"ה רצה שהעולם יתקיים. חז"ל מביעים זאת בגמרא שלפנינו:
תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה. בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני. כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני.
תלמוד בבלי, ברכות דף נח עמוד א

למרות שעדיין יש להבין את הגמרא הזאת לעומק, הרי שנקודה אחת בולטת ניתן ללמוד ממנה, העובדה שאנו זקוקים להרבה מאוד אנשים כדי לקבל את כל צרכינו. האדם, בניגוד לחיות רבות, זקוק למערכות גדולות כדי לחיות ואין אדם המסוגל ל"התנתק מהעולם" באופן מוחלט. אדם כזה נידון למוות מהיר, מרעב, מקור, מחוסר הגנה ואפילו מבדידות פסיכולוגית. העולם בנוי כך שאחד מאיתנו מספק מזון לשני, השני מספק לבוש לשלישי ואילו השלישי הוא חייל השומר על שניהם וכן על זאת הדרך. מה שחשוב לזכור הוא שהעובדה שכך העולם בנוי מלמדת אותנו שכך גם רצה הקב"ה שהעולם יתנהל. כמו כל דבר בעולם גם כאן לא מדובר על "מקרה" אלא על תכנון אלוקי ולכן ניתן להבין מכך שכך תכנן הבורא את עולמו.

עד כאן עסקנו בקישור של האדם עם העולם הרחב ועם האנושות כולה. אולם השלבים הבסיסיים יותר הם המשפחה, ה"שבט", העם ורק אחר כך העולם הרחב. היחידה החברתית המינימלית והנחוצה ביותר היא היחידה המשפחתית, כל אחד מבני האדם (הנורמלים) הוא חלק ממשפחה, מיחידה אנושית קטנה המורכבת מזוג ואחר כך ילדיהם. יחידה זו מספקת לאדם את צרכיו הבסיסיים ביותר, החל משלב הינקות ועד שלבים שבהם הצורך הוא בעיקר נפשי ולא פיזי... קשר משפחתי זה הוא חשוב ומהותי, לא ניתן לחיות בלעדיו ולא ניתן להפוך לאישיות "נורמלית" לולא תמיכתו. הקשר המשפחתי ההדוק גם הוא מבוסס על יחידה קטנה וראשונית יותר, הקשר בין בני הזוג, בין הזכר והנקבה המרכיבים אותו. על פי סדר זה יוצא שהקשר הבסיסי בין גברים לנשים יוצר את המשפחה, שמרכיבה את השבט (הסביבה הקרובה), שמרכיב את העם, שבסופו של דבר מרכיב את האנושות. ומכיוון שכבר למדנו שהאדם נברא כיצור חברתי וקשרים אלו חשובים לעצם מהות חייו- הרי שמכאן נובע שהקשר בין גברים לנשים הוא הצד הבסיסי ביותר של אחד הנדבכים החשובים והמהותיים בעולם ובאדם. לענ"ד דעתי זו הסיבה המרכזית שיש כל כך הרבה כוח ביצר זה, מכיוון שהקישור בין הגברים לנשים הוא יסוד ונדבך מהותי של העולם כולו. החשיבות הגדולה של היצר הזה מובילה לכך שהוא חזק כל כך ונטוע עמוק בנפשו של האדם, כחלק ממבנה נפשו הפנימי. מכאן ואילך, כמו כל דבר בעולם, הכל תלוי בנו. האדם יכול להשתמש בכוח הגדול הזה לצדדים חיוביים ולעשות בו את השימוש הנכון כדי לחזק את התא המשפחתי ועל ידי כך את העם והעולם, אולם הוא גם יכול להפוך את הכוחות הללו לשפלות גדולה (שיאים של שפלות, שכגודל הכוח כך גם גודל הפוטנציאל השלילי הטמון בו)... עם אותה עוצמה ניתן לבנות את העולם וגם להרוס אותו- כוח זה נמסר בידינו ואנו יכולים להחליט לאן נוביל אותו.

הדברים שהזכרנו אמורים אומנם בכוח החברתי ולאו דווקא ביצר העריות עצמו, אולם ניתן בהחלט להקיש מאחד על השני, יצר העריות נובע מהתחומים העמוקים ביותר בנפש האדם, מרצונו להקים משפחה, כחיזוק לקשר בין בני הזוג ומשאיפתו של כל יצור להעמיד צאצאים. מכאן נובעת עוצמתו של היצר הזה והיכולת שלו לשמש כמנוף רב עוצמה, מצד אחד, או כמנוף שלילי מצד שני... גם כאן, לצערנו, בוחר האדם לעיתים קרובות להשתמש בצד הלא חיובי של הדברים, לקחת את יצר העריות למחוזות שפלים מכל שפל ולהפוך אותו לכלי הרסני... אולם כך בדיוק דרכו של עולם, הכוחות נתונים בידינו ואנו יכולים להחליט לעשות בהם שימוש נכון או שימוש הפוך. בדיוק כמו ביצר האכילה ובדיוק כמו ביצרים אחרים, אנו יכולים להפוך את היצר עצמו למטרה, כלשונו של הרב קוק: "להפוך את המותרות בחיים לעיקר החיים" או להשתמש בו נכון. לדעתי זהו בדיוק הסוד הגדול, להבין מה הם הדברים שבהם יש ל"השתמש" כדי לקדם את העולם (את עצמנו) ולהביאו להשגים ומה הם הדברים שיכולים להיות מוגדרים כ"מטרה", כיעד שאליו יש לשאוף. הבעיה המרכזית שלנו כבני אדם היא שלעיתים קרובות אנו מתבלבלים בין המושגים והופכים את הכלי למטרה. כשמדובר בכלי חלש יחסית (כמו לדוגמא הספורט שהפך עבור רבים מכלי למטרה בפני עצמה) אז הנזק אינו נורא כל כך, אולם כאשר לוקחים כלי מהותי וחזק כמו יצר החיבור בין בני אדם, או באחד מצורותיו- יצר העריות, והופכים אותו למטרה בפני עצמה, ניתן לקבל בקלות כלי הרסני מאין כמוהו.

כמו בכל דבר בעולם, גם כאן בידינו הדבר, להפוך למושחתים בגלל רדיפת יצר העריות או להיות קדושים וחזקים יותר בעזרתו.