מה היקף חובת הגילוי בין רופא למטופל במקרה של מחלה נדירה?

ככל שמדובר בתביעת רשלנות רפואית בשל בעיה רפואית נדירה כגון רשלנות רפואית הירשפרונג או רשלנות רפואית כליה אגנית,חובת הגילוי תהיה גדולה.

באשר לסיכונים אותם יידרש הרופא להציג למטופל, נקבע כי סיכונים שאינם שכיחים או אינם חמורים, חובת גילויים פחותה.
הפסיקה דנה בחובה למסור מידע מלא למטופל על מנת שיוכל להגיע להחלטות מושכלות באשר לטיפול רפואי המוצע לו.
נקבעה חובתו של הרופא למסור למטופל מידע הדרוש לו באורח סביר כדי לגבש הסכמה או אי הסכמה לטיפול המוצע לו.
הפסיקה הייתה מודעת לקשיים המוטלים על הרופא בבואו לבצע את חובתו להעביר למטופל את כל המידע הנחוץ לו ליתן הסכמה מדעת. לפיכך גיבשה הפסיקה, בהתאם לסעיף 13 לחוק זכויות החולה, את מבחן ציפייתו הסבירה של החולה לקבלת מידע אשר יאפשר לו ליתן הסכמה מדעת לטיפול. מבחן זה בפני עצמו אינו נטול קשיים ומערב בתוכו שיקולים שונים ומגוונים.

ודוק, מבחן סבירות הגילוי נגזר מראייתם של צורכי החולה ולא ממנהגיה של הקהילייה הרפואית. אומנם, הפרקטיקה המקובלת בעלת משקל בדבר הטיפול הראוי, אך יש להרחיב את היריעה למישורי הגילוי הנאות.

במאזן הכוחות רופא-מטופל נהנה הראשון מיתרון מובהק מכוח מומחיותו הרפואית וניסיונו המקצועי. להיבטים המקצועיים-רפואיים משקל רב בכגון דא. בידי הרופאים מונח הידע לגבי הטיפולים השונים והבדיקות האפשריות, והם גם מי שעומדים מול החולה הבודד, לעיתים ברגעיו הקשים, ונדרשים להעביר לו את המידע ולקבל יחד עמו את ההחלטות הנדרשות. זוהי משימה קשה. היא מערבת שיקולים מקצועיים-רפואיים, שיקולים אנושיים ולא אחת גם שיקולים תקציביים-מנהלתיים. היא מחייבת מתן משקל למכלול האינטרסים הרלבנטיים, ובראש ובראשונה – לאינטרס של החולה ולזכויותיו, שהרי הוא, בסופו של יום, חש ונושא על גופו את תוצאות ההחלטה המתקבלת. על כן, בפסיקתנו נקבע סטנדרט גילוי, המצוי גם בפסיקה אמריקנית והמקובל בקנדה ובאוסטרליה, המבוסס על צרכיו של המטופל הנדרש לגבש הסכמה לטיפול רפואי.

רכיב ההתרשלות אינו מקים חבות נזיקית – בהיעדר קשר סיבתי בינו לבין הנזק. כך בהתרשלות המוצאת ביטויה בביצוע רשלני של הליך רפואי, כך בהתרשלות בגין עצם הבחירה בהליך מסוים וכך גם בהתרשלות בדמות הפרת חובת הגילוי כלפי המטופל.

בהתרשלות מהסוג האחרון – הקשר הסיבתי נבדק באמצעות השאלה: לו היה המטופל מקבל לידיו את מלוא המידע הדרוש לו – כיצד היה בוחר ומה הייתה נפקות הבחירה ה"מיודעת והמודעת" ביחס לנזק שנגרם לו? נטל ההוכחה בכגון דא מוטל על שכמו של התובע.
בסקאלה המשתרעת בין הרופא לבין החולה, נעה הפסיקה בארץ ובשיטות אחרות באופן עקבי לעבר הנקודה המבטאת את זכות החולה. זו גם עמדת המחוקק, כפי שמצאה ביטויה, כאמור, בסעיף 13 לחוק זכויות החולה. דומה כי חברי סבור כי יש לחזור לכיוון נקודת האמצע ('בעיני הרופא הסביר'), אולם לשיטתי אין לסטות מההלכה הנוהגת לפיה המבחן לקביעת חובת הגילוי והיקפה הוא מבחן החולה הסביר.

עניין היקף חובת הגילוי מנו השופטים שיקולים משיקולים שונים, אם לעניין הצרתה או הרחבתה. בין השאר נהיר שחובת הגילוי איננה מוחלטת ואינה משתרעת על כל פרטי המידע האפשריים אך על הרופא לספק למטופל מידע הדרוש לו על מנת לקבל החלטה מושכלת לגבי הטיפול. אכן חובת הגילוי אינה כוללת סיכונים רחוקים ובלתי משמעותיים ואולם אין די להציג בפני המטופל את "השורה התחתונה" מבלי לנמק ולהסביר את השיקולים שהביאו אליה. ביסודו של דבר המידע הנמסר צריך להיות כזה שנדרש לצורך גיבוש ההסכמה. יש לבחון, איפוא, האם אי הגילוי אכן פגע בהסכמה מדעת של המטופל.

ניתן לסכם, אם כן, את עמדת בית משפט זה בעניין חובת הגילוי – חובה זו חלה גם על אפשרויות בדיקה ואבחון נוספות הקיימות בפני המטופל. על הרופא לא חלה חובה ליידע את המטופל על כל סיכון ועל בדיקה אפשרית קיימת, ומובן כי אין הוא נדרש להציף את המטופל במידע שאינו רלוונטי אליו או שאינו בר מימוש. עם זאת, על הרופא להציג בפני מטופליו את כל המידע הסביר, כולל בדיקות אפשריות נוספות אשר מטופל סביר ירצה לדעת אודותן.