היום בו כבתה השמש

ימי שלשת השבועות, שאנו מצויים בעיצומם, הם חלק שרשרת הימים המציינים את חורבן בית המקדש: בי' בטבת התחיל המצור על ירושלים; בי"ז בתמוז נפרצו החומות; ובט' באב נשרף בית המקדש (יש אמנם גם את צום גדליה בג' בתשרי, המסמן את המכה האחרונה לריבונות היהודית בארץ ישראל, אולם זה כבר לאחר החורבן).מדוע אנו זקוקים לכל כך הרבה ימים בכדי לציין את חורבן בית המקדש? יתרה מזאת, עם יד על הלב, רובנו לא כל כך מרגישים את חסרונו; מה כה נורא בחורבן בית המקדש שאנו בוכים עליו ללא הפסקה במשך אלפי שנים?

הרמב"ם כותב בהלכות תעניות (פרק ה הלכה ה) כי מטרת התעניות שנקבעו על ידי חכמי ישראל לדורות על הצרות שארעו בעבר, אינה רק לזכור את האירועים שהיו בעבר ולכאוב אותם אלא כדי "לפתוח את דרכי התשובה שיהיה זיכרון למעשינו הרעים ולמעשי אבותינו". במילים אחרות, כאשר אנחנו צמים בימים שקבעו חכמים כימי צום, אין הכוונה רק שנצום באופן 'טכני' ללא הבנת משמעותו של היום אלא העיקר בצום הוא להבין את הכישלון שארע לאבותינו, כישלון המפעם גם בנו. באמצעות הצום והתענית אנו פותחים את דרכי התשובה על מנת שהחורבן לא ישוב.

חורבן בית המקדש אינו רק אסון מקומי של הרס בית כנסת מפואר. יום חורבן בית המקדש מציין ביהדות את היום שבו השתנה העולם; היום שבו כבתה השמש.

בימי בית המקדש, העולם היה שונה מהעולם שאנו מכירים כיום. בזמן בית המקדש הראשון החיים והקדושה התחברו באופן טבעי והיה ניתן "לזרום" בעולם הארצי ללא חשש. בימי המלך שלמה, הנחשבים כ"תור הזהב" של ימי הבית הראשון, אנו מוצאים בתנ"ך תיאורים של עוצמות חיים מפליאות: "וַיְהִי לֶחֶם-שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח" (מלכים א ה, ב); "כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (שם י, כא). התיאורים הנם תיאורי עוצמות ארציות אדירות: צבא, כלכלה, אמנות ואסתטיקה; פרקים שלמים מוקדשים לפרטי הפרטים של אדריכלות הפאר של בית המלכות ובית המקדש, צבא שלמה, סוחריו ואורוותיו. המשפט המאפיין הנו: "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים ... כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִֽים" (שם ד, כ). הקודש מופיע בחול - והחול מבטא את הקודש. הדברים אינם נעצרים רק בגבול הלאומי, אלא "וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ" (שם ה, יד). לנגד עינינו נפרסת השפעתה הרוחנית והמדינית של האימפריה הישראלית באותם זמנים. עם ישראל מכליל, מקדש ומקדם את התרבויות כולן.

אולם כל זאת נפסק בחורבן בית ראשון. בעת החורבן נוצרת "חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים" (ברכות לב, ב), "מיום שחרב בית המקדש - אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות" (סוטה מח, א). במילים אחרות, החיים מאבדים את חיוניותם. אנו נכנסים לעידן שבו יש מלחמה מתמדת בין החול לבין הקודש, בין החומר לבין הרוח; מלחמה הנמשכת עד היום. העולם הרוחני, שבזמן בית המקדש היה מוחשי והופיע באופן משולב עם המערכות החומריות, הפך למעורפל ומסופק, ואילו המציאות הפיזית נתפסת כממשות הבלעדית.

גדולי ישראל נהגו במהלך הדורות לומר בחצות הלילה תפילה מיוחדת המכונה "תיקון חצות". תפילה זו היא בכי על מצב העולם מאז חורבן בית המקדש, כלשונו של הרב קוק (ספר אורות, פרק אורות המלחמה, י): "קמים נבוני לבב בחצות לילה, ידיהם על חלציהם כיולדה, על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים... יודעים הם שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה כל הרשעה והזוהמה אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה". מבט חודר מגלה לנו כי כל הצרות המצויות בעולם, המאבק בין הכוחות השונים המביא בסופו של דבר למלחמות, מתחים ומשברים בכל המישורים – הפרטיים והציבוריים – הכול נובע בסופו של דבר מחוסר האיזון בין העולם הרוחני לעולם החומרי, איזון שהופר מאז חורבן בית המקדש.

הסיבה שציון הגלות תופס מקום כל כך משמעותי במעגל השנה היהודי, היא כי הגלות איננה רק אובדן ריבונות, אלא היא מבטאת פירוק מערכות כללי בעם ישראל.

חכמים מספרים לנו (יומא ט, ב) כי הגלות באה עקב ניוון מוסרי כללי בחברה הישראלית דאז: פולחן העבודה הזרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ההתפוררות החיצונית היתה רק תשקיף של הריקבון הפנימי, כפי שחכמים מספרים על קול אלוהי שנאמר לכובש הבבלי בזמן ששרף את בית המקדש (איכה רבה, א, מג): "אריה קטילא קטלת, קמחא טחינא טחנת" (אריה הרוג הרגת, קמח טחון טחנת).

אפשר להביא משל לכך מעולם הרפואה: ישנו מצב פתולוגי חמור המכונה "פרפור חדרים" (Ventricular Fibrillation). במצב זה ישנם גירויים חשמליים מרובים, שמקורם ברקמת לב חולָה, היוצרים קצב פעילות אשר איננו מאפשר את פעילותו התקינה של הלב, והוא קורס תחת העומס. כדי להחזיר מצב זה לתקנו דרושה מכת חשמל חיצונית המכבה ומאתחלת (Reset) את כל פעילותו החשמלית של הלב. לאחר כמה שניות של "שקט תעשייתי" (Asystolia), דהיינו חוסר פעילות חשמלית כללית, מתעורר לחיים קוצב הלב הפיזיולוגי (Synus), והוא שב מעתה להיות השולט בקצב הלב התקין. כך אף בנמשל: הגלות היתה הרפואה לריקבון שפשה אז בחברה הישראלית, סוג של "מכת חשמל", המשביתה את המסגרות הלאומיות אשר שקעו ב"פעילות יתר" חומרנית עד כדי "פרפור חדרים". הפירוק המדיני אִפשר את שיקום החיים הממלכתיים הישראליים בסוף התהליך. כעת, במשך אלפיים שנה, יכול עם ישראל לשקם את עצמו, וזאת על ידי הליכה לקיצוניות הנגדית: התנתקות מניהול מערכות ציבוריות רחבות - כלכליות, צבאיות ופוליטיות -והתמקדות בפיתוח רוחני. חוסר ריבונות, דלות חומרית, קהילתיות זעירה - כל אלה הנם ממאפייני "העיירה היהודית" הגלותית, הפטורה מסידור חיי ממלכה והסיאוב הנלווה עמם, ומפנה את מרכז הכובד הנפשי לפיתוח הצדדים הרוחניים.
התהליך ההכרחי הזה מלווה כמובן בתופעות לוואי קשות של גלות קשה ומדממת, שהאנטישמיות היא רק קצה הקרחון שלה. עם ישראל נכנס למעשה לאלפי שנות קיפאון בכל התחומים. אבל לא היתה ברירה, והקיפאון הזה מפשיר בדורות הללו בד בבד עם השיבה לארץ ישראל ושיקום הריבונות.

שלשת השבועות שבין יז תמוז לט' באב הם השבועות עצובים ביותר בשנה. ימים שבהם אנו נוהגים מנהגי אבלות שונים. המטרה היא אחת – לחשוב ולהפנים כי העולם שבו אנו מצויים הוא עולם חסר. ברגע שנבין מה חסר לנו, יש גם סיכוי שנעלה על מסלול שישיב את מה שאבד. ואבד הרבה.