שבת הגדול- בימים ההם בזמן הזה

כתב השולחן ערוך – (שו"ע אורח חיים סימן תל')

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו: וכותב ה"חפץ-חיים" ב"משנה ברורה" (שם סק' א') מפני הנס - שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת ולקחו כ"א מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמש"כ "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות" וגו' והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם? והשיבו: לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת ע"כ קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול:

בהתבוננות ראשונה עולה התמיהה: וכי זהו הנס הגדול העומד במוקד היציאה ממצרים עד אשר מצאו חז"ל צורך לקובעו לדורות על ידי קריאת שבת על שמו?! החסרים ניסים מופלאים ממנו –דוגמת שידוד מערכות הטבע בעשרת המכות, האופן המוחלט והמדהים שבו כל הבריאה עשתה כולה רצון יוצרה מששת ימי בראשית, דומם-צומח-חי-מדבר?! מדוע מבין כל האותות והמופתים, היד החזקה והזרוע הנטויה, קבעה האומה דווקא את שבת הגדול כנקודת המפנה שבה החלה הגאולה?

על מנת להבין זאת צריך להבין כי לא ניתן לחיות חיים ישראלים עצמאיים כאשר אנו משועבדים לתרבות אחרת כאשר "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז", כאשר התוכן הישראלי המיוחד – הקודש, לא יכול להופיע, או כאשר הוא מופיע באופן מבוזה כתוספת "סרח עודף" כאשר הוא מופיע באופן של "לשליש ולרביע" בפסיחה על שני הסעיפים.

במצרים בעת ההיא סדרי הטבע המכנים והמחזוריים הוצאו ממכלול המרכיבים של המציאות והועמדו במוקד הציביליזציה, ועל ידי כך הפכו לאלים – היאור והמִקנֵה – משאבי הטבע, והכלכלה והמסחר. "אלילי הכסף ואלילי הזהב".

כאשר בחיי התרבות מנתקים את הצד הכלכלי מהצד המוסרי, כאשר המדינה לא משקפת את המימד הערכי במציאות, כאשר במקום הצדיקים והנביאים המכוונים את המשטר המדיני, נוצרת במצרים "אליטה" של מכשפים ו"מדענים" המסייעים לעריצותו של "התנין הגדול אשר אמר: "לי יאורי ואני עשיתני" הגאוותן הגדול בעל "המשנה הכלכלית" המטריאליסטית - "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר" "הדת היא אופיום להמונים" – יש רק עיקר אחד בחיים – "עוצמה כלכלית לסוגיה". אין באדם שום מימד רוחני שום שאיפה אל הנצח, אל האינסוף, אל מקוריות הכל. אין ההשתלמות – הכול ארצי חומרי ובעיקר מכני-סטטי.

כל השאיפות הרוחניות שבאדם - (אשר במצב בריא הן באות לשיא ביטוין בחפץ ההולדה שעל ידו האדם אוחז בנצח) מוטבעות ביאור. כלומר, נשטפות בזרם המים האדירים של התרבות המצרים הדורסנית. "כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּ...כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים". והנה, בבית האסורים הרוחני של מצרים מתפתחת נשמת האנושות, מופיעה התביעה של עבודת האלוהים על ההר הזה. "חג ה' לנו" – מה שנותן לעולם הזה את כל משמעותו – זהו התוכן הרוחני, הנחשף במהלך ההיסטוריה כולה על ידי ישראל, עוה"ב - העולם ההולך ובא. "רוחו של משיח שמרחפת על פני המים" (ביאור העניין בספר הכוזרי סוף מאמר א').

בהתנגשות רבת עוצמה של ישראל "היוצאים ביד רמה" מול מצרים "המעבידים אותם" נתבעת ההבדלה המוחלטת "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך" [ציטוט-] "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".

את עיקר הנס שנעשה ביום העצמאות, הסביר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, בהופעת רוח הגבורה הלאומית על אישי הציבור בהחלטתם להכריז על הקמת המדינה חרף כל האיומים מבית ומחוץ. "התנוצצות הרוח והדעת להילחם" – גם היא נס, ( על יסוד תוס' ב"מ קו "ניסא זוטא")

עם שבמשך אלפיים שנה קיים בעצמו (ישעיה פרק כו) "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְיךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָור זעם" "אשר אמרו לנפשנו שחי – ונעברה". עם זה לפתע לוקח אחריות על גורלו, "סר פחד השבועות", וחוזר לתפקד על בימת ההיסטוריה כאומה.

ניצולי הכבשנים, אודים מוצלים מאש, מוצאים בקרבם את העוז והגבורה לצאת לקרב – זהו שורש כל הניסים שבאו אחר-כך במלחמה ובשדה הקרב. (במאמר "לתוקף קדושת יום עצמאותינו" נדפס ב"לנתיבות ישראל")

שורש גבורה זו נעוץ הוא במעשה אבותינו במצרים בעשור לחודש הראשון. על פי הציווי האלקי של "משכו וקחו לכם" משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה." (רש"י שמות יב' פסוק ו') הם לוקחים את "דחלא דמצרים" – את יראתם של המצרים, ובמשך ארבעה ימים הם מבזים אותו על ידי קשירתו למיטה, ולאחר שהקריבו אותו לה' (כלומר, הראו כיצד גם הכוח הפרטי הזה שייך למהלך הכללי של הופעת שם שמים בעולם – אלא שעל ידי כך ניתן לו מקומו המדויק במסגרת הכוחות כולם) מרחו את הדם על משקופי ביתם ובכך הם מראים כי על מעשה זה תפארתם. בעקבות מעשה זה המצרים מקבלים את המסר הברור כי "חסל סדר שיעבוד".

לא ניתן לשעבד אומה בעלת תביעת חירות כזו. חירותנו היא בהיותנו נאמנים לטבענו העצמי. חירות המבררת ש"עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" ועל כן "לא ימכרו ממכרת עבד", חירות הופעתה של המגמה הרוחנית ההופכת אותנו לעם, המופיעה בשכלולה במעמד מדיני מלא של האומה. "וישב שלמה על כסא ה'". (מקורות בהרחבה: שיחות הרצי"ה בשלח, מאמרי ראי"ה "על חירותנו וביעור חמץ" מאמר "למהלך האידיאות בישראל")

משום כך חז"ל קבעו את השבת שלפני פסח לשבת מיוחדת שבה אנו עוסקים בבירור עניין זה של תפקידו המיוחד של ישראל – קודם יציאתנו לחירות. "הגאולה נמשכת היא והולכת – גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת, פעולת היד החזקה והזרוע הנטויה, אשר החלה במצרים והיא פועלת את פעולותיה בכל המסבות." (הרב קוק, אורות , ישראל ותחיתו, כח')