אנשי האקדמיה מנצלים את חופש הביטוי לחופש שיסוי

חופש ביטוי לפי תורת ישראל הוא לא חופש ביטוי שאדם יתפקר וידבר כל מה שעולה על ליבו בין דבר מותר בין דבר אסור ובלבד שיהיה לו חופש להתבטא ולברבר יהיו הסובלים אשר יהיו.
לא. בתורת ישראל, יש לא רק חופש ביטוי, יש חובת ביטוי. דהיינו, תורת ישראל מחנכת שיחיו לאור אמיתה של תורה. ולכן, כל מי שיש לו דעה המבררת מהי דעת התורה חובתו לומר את דעתו. בזמן שהיתה סנהדרין, היו מבררים ומלבנים האם הוא צודק ומקבלים את דבריו ואם אינו צודק מכריעים אחרי הרוב והוא מקבל את דברי הסנהדרין. אבל, כשאין סנהדרין, יש כללים כיצד על האדם אשר יש לו דעה בתורה במידה והוא ראוי לה, כיצד עליו לנהוג, ספקא דאורייתא לחומרא וספקא דרבנן לקולא ועוד כל מיני כללים.
מדובר בשיטת חיים שיש בה תורה. תורה שמדריכה את דרכי האדם על ידי הקדוש ברוך הוא שברא את האדם בצלמו ונתן לו גם תורה להאיר את דרכו. אבל בחברה אשר אין לה תורה, היא רק מנצלת את המתנה האחת האלוהית והיא צלם אלוהים. אבל כל אחד ואחד יש לו תורה משלו. אזי, יש בעיה גדולה מאוד, מאוד. חברה נאורה ומתקדמת מקיימת חופש ביטוי כדי לברר וללבן את האמת ואחרי רבים להטות.
חופש ביטוי רק לאליטה?
ראו את החברה שאיננה נאורה באמת, אף שהיא קוראת לעצמה נאורה חופש הביטוי בה הופך להיות כבר הפקרות הביטוי ולפעמים חופש שיסוי. ראו כיצד חופש הביטוי הזה לא מתנהל בצורה שוויונית בכל המגזרים, אלא יש מגזרים שהם כאילו נעלים ומעולים אליטיסטים ושם שומרים עליהם מכל משמר בנוגע לחופש הביטוי, אם זה באקדמיה, אם זה בעולם התרבות והאמנות. שם כאילו זה קודש קודשים.

צאו וראו לא אחת שרבנים בישראל נשאלו שאלות, מה עמדתה של התורה ביחס למקרה כזה, וביחס למקרה כזה. ואמרו הרבנים את אשר הם מבינים בתורה, לא מתוך שהסיתו לנהוג כך או שהורו לנהוג כך, אלא אמרו מה דעת התורה במקרה כזה או כזה. מיד, כלי התקשורת עטו עליהם בשיסוי איום ונורא כאילו רב חייב להיות כפוף לשלטונות ולא לומר שום דבר אשר הוא מתנגד לשלטונות או דבר אשר יש לו משמעות פוליטית, למרות שהרב אומר מה עמדתה של התורה בסיטואציה כזו וכזו, אף שהיא פוליטית. יש לתורה מענה לכל דבר ודבר בחיים. בחיים הפרטיים ובחיים הציבוריים. וכאמור, לא אחת התנפלו על רבנים בצורה מאוד, מאוד גסה ובוטה. ואילו כאן, בדיוק הפוך, אוי לו למי שיעז אולי לצמצם ולפגוע בחופש הביטוי האקדמי, או בחופש הביטוי התרבותי והאמנותי. אז כבר אנו רואים שהחברה הזו היא איננה שוויונית באמת למרות שרוממות הדמוקרטיה בגרונה.

בדרך התורה, אם באמת מדובר בהערות אשר צריכות להפנות את תשומת הלב של כולנו לדרך חיים אמיתית יותר, יש חובת ביטוי. אבל בתנאי שהדברים יאמרו לא בצורה מתלהמת, לא בצורה מסיתה, לא בצורה כופה ומפתה. אלא נאמרים הדברים כדי לברר או ללבן. כדי שבאמת כל אחד ישמע את דבר רעהו וינסה לראות היכן האמת נמצאת. לא שכל אחד ואחד יתגדר בעמדתו. אם באמת כך מתכוונים לחובת ביטוי כזו, ישר כוחם, אבל זה לא בדיוק המצב.