ברכות השחר

איתא במסכת ברכות ס: כי מתער אומר אלהי נשמה שנתת בי... ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים, כי שמע קול תרנגול לימא ברוך אשר נתן לשכווי[1] בינה... כי פתח עיניה לימא ברוך פוקח עורים, כי תריץ ויתיב לימא ברוך מתיר אסורים, כי לביש לימא ברוך מלביש ערומים, כי זקיף לימא ברוך זוקף כפופים... וכי פריס סודרא[2] על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה וכו'.

הטור כתב בסימן מו' שמהגמרא עולה כי צריך לברך כל ברכה רק בזמנה (כאשר שומע קול תרנגול או פוקח עיניו) אולם לפי שאין הידיים נקיות תקנו לברך את ברכות השחר בבית הכנסת, טעם נוסף מפני שרבים מעמי הארץ אינם יודעים את הברכות לכן סידרום לאומרם בבית הכנסת על סדור העולם והנהגתו.

כתב הטור בסוף הסימן שכל הברכות שהן על סדר העולם והנהגתו כגון אלהי נשמה, הנותן לשכווי, רוקע הארץ על המים והמכין מצעדי גבר אין לחסר מהם אפילו לא שמע קול תרנגול או לא הלך על הארץ, אבל אותם שהם על הנאותיו לא יברך אם לא נהנה כגון ששוכב על מיטתו ואינו לובש ולא אוזר ולא עוטף אין לו לברך, התוס' (בברכות ס: ד"ה כי שמע) וכ"כ הראש שאע"פ שלא שמע קול התרנגול יכול לברך הנותן לשכווי בינה שאינה אלא הודאה למקום שנתן לנו בינה וברא לנו את צרכינו. והרא"ש הוסיף וז"ל שכל הברכות שהם להנאתו כמו מלביש ערומים ועוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי, אם אין נהנה מהם כגון השוכב על מיטתו ערום אינו מברך אותם.  אבל רב נטרונאי ורב עמרם ושאר הגאונים חולקים והנהיגו לברך את כולם אפילו לא עשה המעשה, שלא על עצמו הוא מברך אלא על כל העולם מברך את השם שעשה כל הטובות והחסדים האלו תמיד לכל. וכ"כ הר"ן שאפילו לא שמע שכווי מברך עליו וכן בכולן ומנהגן של ישראל הוא וכ"כ הרמב"ן.  והרמב"ם קרא תגר על המנהג בפ"ז מהלכות תפילה וז"ל נהגו העם ברוב עירנו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין התחייבו בהם בין לא התחייבו וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך.

 

הבית יוסף בסוף דבריו כתב שכיוון דאיכא פלוגתא במילתא, אין לברך ברכה אא"כ נתחייב בה ונ"ל שטוב לאומרה בלא הזכרת השם . וכ"כ בשו"ע  שם בסעיף א' "כשישמע קול תרנגול יברך וכו' " ובסעיף ב' כתב עכשיו מפני שאין הידיים נקיות וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותם נהגו לסדרם בבהכ"נ וכו' ", משמע דקאי על אותם שבסעיף א' ( כלומר שרק אם שמע את קול התרנגול יברך), וכ"כ בפרוש בס' ח' "כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם". דרכי משה חלק עליו וכתב שאל ישנה אדם מן המנהג ( שיברך גם שלא שמע) .

ילקוט יוסף (בח"א שם בס' ג') כתב שיש לברך כל ברכות השחר אפילו באופן שלא נתחייב בהן כלל, כגון שלא שמע קול תרנגול, שהברכות הן על מנהגו של עולם. ואע"פ שאין זו דעתו של מרן השו"ע , מ"מ הואיל ופשט המנהג לברך, ספק ברכות במקום מנהג לא אמרינן. ומה גם שכן סברת רבותינו המקובלים.

 

הרא"ש מקשה שהרי ידוע הכלל של מברך עובר לעשייתן ? הכלל נכון רק בברכות המצוות שאומר בהם "וציוונו" צריך לברך את ה' תחילה על מה שציוונו ורק לאחר מכן לקיים את המצווה, אבל בברכות של שבח והודאה כגון ברכות השחר יכול לברך אח"כ ולא בסמוך לשבח. ישנה קושיה של הר"ן מהירושלמי מברקים – היה יושב בבהכנ"ס ושמע קול רעם וכו' ומשם נראה שאין לברך את ברכות השבח, אלא רק בתוך כדי דיבור של ראיה ושמיעה?!  ולכן הר"ן מתרץ שיש לומר שסדר ברכות השחר הם ברכות השבח על מנהגו של עולם[3] ואפילו לא שמע שכווי מברך עליו וכן בכולן.

 

כל ברכות השחר פותחות ב"ברוך" והרי קי"ל הכלל שברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך ? כתבו התוס' (בברכות מו:) שמשום דמעיקרא לא נתקנו ברכות השחר לברכן סמוכות זו לזו ( כאשר שמע קול תרנגול אומר וכו') ולכן כולם פותחות בברוך, טעם נוסף מפני שהברכות הינן קצרות כמו ברכת הפירות שפותחות בברוך.

 

המעביר שינה מעיני בגמרא כתוב כי משי אפיה לימא המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך וכו'  וחותם ברוך גומל חסדים טובים לעמו ישראל. וכן צ"ל "ויהי רצון" באות "ו" מפני שהם ברכה אחת, שאם הייתה ברכה בפני עצמה הייתה פותחת בברוך ולכן אין לענות אמן אחר המעביר שינה שאינה סוף הברכה. התוס' (ברכות מו:) מקשה שהרי יש כלל שחתימת הברכה צריכה להיות מעין הפתיחה, ולכן מה הקשר בין מעביר חבלי שינה לגומל חסדים טובים ? וי"ל דשפיר הווה מעין פתיחה סמוך לחתימה מהמעביר שינה סמוך לחתימה איכא "ותגמלני חסדים טובים" והיינו גמילות חסדים שהקב"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כוחו כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך והיינו כעין פתיחתה של מעביר חבלי שינה. וכ"כ הכלבו שהברכה פותחת בברוך ומסיימת בברוך ועניינה הודאה לש"י על המנוח והמרגוע שנתן לאדם מעמלו ויגיעו ע"י השינה ועל התועלת שהועילו בשינה לעכל מאכלו והיא ברכה עם מטבע ארוך.

 

עוטר ישראל בתפארה ואוזר ישראל בגבורה- מדוע רק בשתי ברכות הללו מוזכר בהם ישראל ולא בשאר ברכות השחר ? הטעם שכל שאר הברכות לא מוזכר בהם ישראל מכיוון שבהם כל אומות העולם שווים בהם  בהנאתם אבל שתי הברכות הנ"ל נתקנו רק לישראל, מפני שאוזר ישראל נתקן על האבנט ( חגורה) משום צניעות שליבו לא יראה את הערווה ( בזמנם היו הולכים עם גלימה ארוכה ללא לבנים) ועוטר נתקן על כיסוי הראש משום יראת שמים (משנה ברורה בסק"ט).

אלהי נשמה מדוע הברכה אינה פותחת בברוך ? לפי שהיא סמוכה לברכת אשר יצר, וברכה שסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך, ולפיכך לא יפסיק בין ברכת אשר יצר לאלהי נשמה (הרא"ש בתשובה בכלל ד' סימן א') וי"א שאין צריך לומר אותה אחרי ברכת אשר יצר, והסיבה שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה כמו ברכת הגשמים ( מודים אנחנו לך על כל טיפה) שאינה פותחת בברוך. וכדעה האחרונה מסתבר מהגמרא שכתבה כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה ובתר הכי קאמר כי משי לידיה לימא על נטילת ידיים וכן סידרם הרמב"ם וכך פסק השו"ע (ס' ו סעיף ג'). המשנה ברורה בס"ק יב' כתב שמ"מ יש לעשות על הצד היותר טוב להסמיך אלהי נשמה לברכת אשר יצר.

 

גר – כתב אבודרהם בשם הרמ"ה שברכות שלא עשני גוי ושלא עשני עבד הינם על תחילת בריאתו של האדם המברך, ולכן גר לא יכול לברך שלא עשני גוי ( כל שלא הייתה הורתו ולדתו בקדושה) אבל שבוי שהשתחרר יכול לברך שלא עשני עבד שלא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה אלא מפני שאין העבד חייב במצוות כישראל ואינו ראוי לבוא בקהל. הרמ"א כתב שגר יכול לברך "שעשני גר" ומביא ראיה מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן" שיש עשייה גם אחרי הלידה. השל"ה והב"ח חולקין מכיוון שהוא בחר להיות גר ולא שייך לומר "שעשני" ולכן יברך רק על שלא עשני עבד ושלא עשני אישה (בית יוסף ס' מו').

 

הב"ח מקשה מדוע לא מברכים "שעשני ישראל" כמו שאר הברכות שמברכים על הטובה (פוקח עוורים וכו') ומתרצים משום שנוח לאדם שלא נברא משנברא, ולכן קאמרינן הלוואי שלא עשני, ועכשיו שעשני, אני מברך שלא עשני גוי או עבד, ולי נראה שאם היה מברך שעשני ישראל אזי לא היה יכול לברך שעשני בן חורין או שעשני איש כי הכול בכלל שעשני ישראל .

 

גוי, עבד ואישה – המ"א בסק"ט כתב שאם ברך שלא עשני אישה בראשונה לא יברך שוב על הגוי ועבד. הט"ז בסק"ו חולק וכותב שיש מעליותא בעבד וגוי לעומת אישה, שעבד יכול להשתחרר וגוי יכול להתגייר והיו חייבים בכל המצוות משאין כן באשה שא"א שתתחייב בכל המצוות. ולגוי יש מעליותא יותר מאשר עבד כי יש לו ייחוס (כדכתיב בעבד "שבו לכם פה עם החמור"- עם הדומה לחמור, אבל לעכו"ם יש יחוס כדכתיב בן חזאל). הרי חזינן שיש לכל אחד מהנ"ל מעלה על חברו וא"כ לא נכלל בו וצריך לברך, ע"כ צריך האדם לתת הודיה שלא נברא כלל באחד מאלו אלא מעלה יתירה על כולם. והפרי מגדים באשל אברהם הוסיף שבעבד יש מצוות מילה והשחתת הזקן מה שאין באשה. המשנה ברורה בס"ק טז הביא את המ"א וכתב אבל הרבה אחרונים חולקין בכל זה. וכן הסכים האליה רבה ודרך החיים שיוכל לברך. הרב עובדיה בהליכות עולם כתב שכיון שרוב האחרונים סבירא ליה הכי ויש גם כעין ספק ספיקא לברך ולכן בדיעבד יברך וכ"כ ההלכה ברורה וברכת ה' בח"ד פ"ד ס' נג וכן מוכח מהשו"ע שלא הזהיר שאם ברך שלא עשני אישה לא יברך שלא עשני עבד ושלא עשני גוי כמו שהזהיר במי שטעה וברך זוקף כפופים לפי מתיר אסורים אז לא יברך מתיר אסורים[4] (שו"ע בס' ה). והנה בהיגלות נגלות דברי רב עמרם בסדר רב עמרם דמוכח להדיה מדבריו לברך שצריך לברך, יש לומר שאילו ראו דבריו הב"ח והמ"א היו מסכימים לברך וכן דעת המשנה ברורה שעיקר כדעת הט"ז וסיעתו לברך וכן עיקר.

 

הנותן ליעף כח- נתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקב"ה עייפה מעבודה קשה כל היום ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה וע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך. אדם בשר ודם מפקיד פיקדון ביד חברו, ומחזירו לו בלוי ומקולקל, אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב"ה והיא עייפה, מחזירה לו חדשה ורגועה. אע"פ שדעת מרן בשו"ע בס' ו' שאין לברך ברכת "הנותן ליעף כח", מ"מ פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לברך ברכה זו בשם ומלכות, וכן דעת האר"י ז"ל ורבותינו המקובלים, ואין לחוש בזה לאיסור ברכה לבטלה, וכלל הוא בידינו שבמקום שיש מנהג לברך א"א ספק ברכות להקל ( ראה תרומת הדשן ס' לד) וכנ"ל בשאר ברכות השחר שמנהגינו לברך כל ברכות השחר אפילו באופן שלא נתחייב בהם כלל (ס' ז').

 

[1] הלב נקרא שכווי כ"כ רבנו יונה וכן הרא"ש שכתב שהלב נקרא שכווי בלשון המקרא, שע"י הלב אדם מבחין בין יום ללילה ומפני שתרנגול מבין ג"כ, קורין לתרנגול שכווי.

[2] כתב ה"ר דוד אבודרהם שלא נהגו לברך עוטר ישראל באותן הארצות שאינם מניחים מצנפת לפי שברכה זו נתקנה לפי שהיו עוטרים מצנפת, אבל עכשיו נהגו כל העולם לאמרה אע"פ שאינם עוטרים מצנפת לפי שאסור להלך בגילוי ראש (תוס') ולפי מי שמפרש שאין איסור ללכת בגילוי הראש מ"מ מודה דמידת חסידות הוא שלא לילך בגילוי הראש ולפי שישראל הם המצווים בכך כדי שיהא מורא שמים עליהם אנו מברכים עוטר עמו ישראל התפארה.

[3] הברכות אלו על סדר העולם והנהגתו תוקנו כדי להשלים מאה ברכות בכל יום כדתניא (מנחות מג:) היה ר"מ אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום שנאמר “ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך" ( דברים י,יב) (מה = מאה פרש"י) ורב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא כתב שדוד המלך תיקן מאה ברכות בכל יום מפני שהיו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעים על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותקן לישראל מאה ברכות בכל יום.

[4] צריך לברך תחילה ברכת מתיר אסורים מפני כאשר יושב על מיטתו ומותח עצמותיו מברך מתיר אסורים מפני שמניע עצמותיו, שהיו כל הלילה ככפותים. וכשעומד על עמדו מברך זוקף כפופים, מפני שהייתה קומתו כפופה כל הלילה. ואם ברך תחלה זוקף כפופים קאמר ר"ע שלא יברך אח"כ מתיר אסורים שלפי שבכלל זקיפת הקומה היא תנועת האיברים ולא יחזור לברך פעם שנייה על זה.