בראשית פרק לו

מאת: דוד עם שלם

פשט  הפרק:
טבלת תולדות עשיו:
       

	שם האישה	בניה	בני בניה
אישה ראשונה	עדה בת אילון החיתי	אליפז- פילגשו תמנע	בשמת בת ישמעאל אחות נביות
אישה שנייה	אהליבמה בת ענה בת צבעון החיווי [ראה הארות]	יעוש, יעלם קורח	רעואל
אישה שלישית	תימן, אומר, צפו גתעם, קנז, עמלק [בן תמנע]		נחת, וזרח, שמה מיזה,

 
אלופי החורי בני שעיר:

שם האלוף	לוטן-[אח תמנע פילגש אליפז]	שובל	צבעון	ענה	דישון	אצר	דישן
בניו	חורי והימם	עלוון, מנחת, עיבל, שפו, אונם	איה וענה	דישון, אהליבמה - אשת עשיו	חמדן ואשבן, ויתרן וכרן	בלהן וזעוון ועקן	עוץ וארן

הארות:רש"י אומר שאליפז אמנם היה נשוי לתמנע אחות לוטן, אך הוא היה גם אביה, מלמד שבא אליפז על אשת שעיר ומזה נולדה תמנע וכשגדלה נשאה - דבר המלמד על זנות בית עשיו.

ענה - אח ובן של צבעון, כי בא צבעון על אימו, והוא היה ממזר והיה הראשון שהביא פרדים פסולים לעולם [על פי רש"י].

בני החורי נכתבו כאן להודיע עד כמה רצו האומות להידבק במדרגת החיים, ובערכו האלוקי של אברהם [על פי רש"י וכן יש לומר על תמנע שבזכותה נכתבו כאן שמות אלו].

רשימת המלכים המובאת בסוף הפרק מתייחסת גם היא לבית עשיו, אלא שעד מלוך מלך לישראל היו מלכים בעשיו ומאז שמלך משה רבנו בישראל הפכו הם לאלופים [על פי הספורנו] ואלו הם שמותם: בלע בן בעור, יובב בן זרח, חושם מארץ התימני, הדד בן בדד, שמלה ממשרקה, שאול מרחובות הנהר, בעל חנן בן עכבור, הדר מהעיר פעו.

"ואלו הם שמות אלופי עשיו"- דהיינו אלופי אדום שעשיו היה אביהם [נקראו על שם מדינותיהם, והראשונים המובאים למעלה בפסוקים טו-יט הם סדר התולדות שלהם רש"י פסוק מ] ואלה הם שמותם: תמנע, עלווה, יתת, אהליבמה, אלה, פינון, קנז, תימן, מבצר, מגדיאל-רומי [על פי רש"י], ועירם.

מעמיקים מבט:
יש לשאול, הרי כל דבריה של התורה הינם בבחינת משלים המולבשים על תכנים עליונים, וממילא ברור הוא שהתורה לא מנסה לשמש לנו כאילן יוחסין של סדרי הדורות, אלא כל דבריה הם בבחינת הסבר מהותי ויסודי. ממילא קשה, מה פשר פירוט התורה את ענפי אילן היוחסין של משפחת עשיו שעליו נאמר 'ואת עשיו שנאתי'?! מאותו צד יש להמשיך ולהקשות: התורה כותבת "ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור", הרי שה' נשבע שכסאו ושמו לא יהיו שלמים עד שימחה שמו של עמלק, אם כן, מה ראתה התורה לנכון לכתוב את תולדותיו? אמנם בפסוק כתוב 'עמלק', אך רש"י [על פי גרסאות שונות] אומר בפירוש שה' נשבע שכסאו ושמו לא יהיו שלמים כל עוד לא ימחה זרעו של עשיו [דבר שמתאים למקור הנ"ל שהשי"ת אומר על עשיו שהוא שונא אותו]. אם כן, מדוע התורה טורחת לפרט את אילן היוחסין של עשיו?

אלא שמלחמה תרבותית-הגותית-תיאולוגית איומה ונוראית, מתקיימת בין זרעו הקדוש של יעקב - עם ישראל - לבין זרעו של עשיו - שבתוכו המינות בלבושיה השונים כמו האינקוויזיציה הנוראה, מסעות הצלב, גזירות ת"ח ות"ט, וכן תרבויות שונות ומשונות הקיימות בימינו. על זה יש לשאול, האם יש מקום לכל זה? מהו פשר כח הארס הזה הקיים בעשיו? איפה למשל השי"ת הסתתר כאשר הגלות הרומית העשיו-ית הכתה בנו אלפי שנות חושך? הרי כתוב "מלכותך מלכות כל עולמים" ו-"ה' ימלוך לעולם ועד". אלא שאמנם אנחנו נאבקים כנגד שיטתו של עשיו, מבחינתנו לשיטתו הפילוסופית אין כלל מקום, וכמו שהשי"ת אומר שהוא ימחה את עמלק מתחת השמיים. אך יחד עם זאת יש לומר שלמרות המלחמה העצומה הזו שיש בינינו לבין עשיו, ולמרות החיוב למחות את אותה הגות אלילית מתחת לשמיים, מכל-מקום עלינו לדעת שמעל השמיים, בשורש, יש מקום לכוחו של עשיו. כלומר, עלינו לדעת, אמנם עשיו והגותו הינם בבחינת חושך, אך "כי אשב בחושך ה' אור לי". אך דווקא מתוך החשיכה הגלותית הזו מצליח אור ישראל להאיר בעוצמה עליונה יותר ממה שהיה קיים בו עד אותה גלות. דהיינו, כדי לדעת לנהל חיי אומה בריאים ולא שטופי חומר, עם ישראל הקדוש היה זקוק לצמוח בתרבות החומרית העשיו-ית [על פי מידות הראי"ה ערך מידת האהבה פסקא ו]. אמנם אין לשאול 'אז אולי נגביר את כוחותיו של עשיו?'. משל למה הדבר דומה? לאדם שחלילה וחס היה חולה במחלה הנוראה. לאחר שנתיים התרפא ובזכות המחלה כוחותיו שבו והיו עוצמתי-ים הרבה יותר מאשר היו לפני המחלה הנוראה. היעלה על דעת מישהו לומר אולי ניתן לו להיות חולה במחלה זו עוד הפעם?!

בביאור סיבת הגלות אצל זרע עשיו כותב הרמב"ם [הלכות מלכים פרק יא]: "אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעבדו שכם אחד' כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב" וכו'. דהיינו, בזכות עשיו התפשטה התורה בעמים כולם, ובצורה זו יש להבין את הרחבת התורה כאן.