בראשית פרק לד

מאת: מאיר סמט

פשט הפרק:
חמור הינו נשיא הארץ המושל בשכם. שכם, בנו של חמור, מנצל את מעמדו - חוטף את דינה בת יעקב ואונס אותה. מכאן נדבקת נפשו בדינה ומבקש להתחתן עמה עודנו מחזיק בכח את דינה בביתו. יעקב ששומע את הנעשה לבתו שותק ומחכה לבניו שיחזרו מן השדה. כאשר בני יעקב חוזרים הם אלו שמנהלים את המשא ומתן עם חמור ושכם ולא יעקב. חמור ושכם מנסים לשכנע אותם לתת לו את דינה. נימוקיו של חמור, כיאה לשליט האזור, מדברים על אפשרויות של מסחר ויחסי חיתון בין שני העמים, בעוד חמור מנקודת המבט הפרטית שלו מציע לתת עבור דינה מהר ומתן ככל שיבקשו בני יעקב.

מתוך מעשה הנבילה שעשה שכם בבת ישראל ורצונם של בני יעקב למצוא דרך להחזיר את דינה מידו של שכם, בני יעקב מחליטים להערים על שכם וחמור, ונותנים לשכם וחמור להבין שהם היו מוכנים לתת את דינה אלא שהם לא יכולים לתת את בנותם למי שיש לו ערלה (אור החיים). אם אנשי שכם לא יהיו מוכנים לימול, יחזירו חמור ושכם מעצמם את דינה, ואם יסכימו אנשי שכם למול עצמם - יוכלו בני יעקב לחטוף חזרה את דינה בלי להסתכן מאנשי שכם הכואבים ממעשה המילה. שתיקתו של יעקב מראה על הסכמתו למהלך זה של בניו. חמור ושכם משכנעים את אנשי עירם, שכן כך יוכלו לממש את האינטרסים שלהם - להתחתן בבני יעקב ולהנות מקניינם ורכושם. אנשי שכם משתכנעים ונימולים וביום השלישי למילתם, כאשר כאבם גדול, באים שמעון ולוי אחי דינה ובניגוד לתכנית בני יעקב המקורית הורגים את חמור, שכם ושאר אנשי העיר ולוקחים חזרה את דינה. פה לראשונה בפרק אנחנו שומעים את יעקב בהתנגדותו אל מעשם של שמעון ולוי שמסכנים עקב כך את יעקב וביתו במלחמה עם תושבי הסביבה, ואכן נזכר  זאת לשמעון ולוי, כאשר יעקב מברך את בניו לפני מותו, באומרו על שמעון ולוי 'כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה' (בראשית מט). 

מעמיקים מבט:
לימדונו חז"ל שכל מה שאירע לאבות - סימן לבנים (תנחומא ט' , רמב"ן בראשית י"ב). חזרתו של יעקב, משהותו אצל לבן, אל ארץ ישראל, הינה סימן לבנים, למהלך יציאתם מהגלות וחזרתם לארץ ישראל. כך מערכת היחסים המתוארת בתחילת הפרשה בין יעקב לעשו, הינה סימן למערכת היחסים העתידית בין ישראל לאדום בזמן הגלות ובתקופות ביניים בא"י כששלטו הרומיים(רמב"ן ונצי"ב). עד אשר 'ויבא יעקב שלם עיר שכם'. חזרתו לארץ של יעקב דווקא דרך שכם, דרך קניית חלקת השדה שבשכם(פרק ל"ג) ודרך מלחמתם של שמעון ולוי. כך כשעם ישראל חוזר לארצו ישנה בחינה מסויימת של 'ויבא יעקב שלם' , שלם בממונו שלם בגופו שלם בתורתו (רש"י), יציאה מהגלות ומהמפגש עם אדום ומתוך כך בחינה מסויימת של שלמות. אמנם בד בבד מתחיל תהליך בנייה חדש בארץ, הכולל קניין בארץ – בניית השייכות לארץ בשלב ראשון (כך באברהם שמחפש דווקא לקנות את מערת המכפלה ולא לקבל בחינם כדי לבסס את השייכות לארץ). ובשלב שני מתחילה להבנות מערכת יחסים חדשה בין עם ישראל לגויים, לא יותר התרפסות וריצוי אלא ביעור וטיהור של ע"ז (הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם- פ' ל"ה ראה רש"י שם) ועריות. מלחמה על עולם הדעות, על עולם האמונות - כנגד ע"ז, ומלחמה על הגוף החדש שהולך לקום בא"י, מלחמה על התרבות - כנגד עריות. נסיונו של שכם לגעת בבת ישראל הוא נסיון גויי לגעת באמונתם ותרבותם של ישראל, עיין בנצי"ב על פסוק כ"ה שעל כך מתעוררת קנאותם הישראלית של שמעון ולוי, שבמידה ונעשית לשם שמיים כלוי, ולא מתוך קנאתו של שמעון לבית אביו, יש לה מקום. אמנם, גם אם זה לשם שמים, יש לכוון לזמן והמקום המדוייקים, "ובלא זה היא מקלקלת הרבה", לכן גם את שמעון וגם את לוי הוכיח יעקב בברכתו לבניו(בנצי"ב שם). וכך פנחס בן אלעזר מזרעו של לוי, עליו ה' אומר 'השיב את חמתי בקנאו את קנאתי בתוכם'. פנחס שמקנא נגד מעשה ע"זוהעריות שבמעשה בנות מדיין – קנאה לעולם הדעות והאמונות הישראלי וקנאה לעולם הגוף והתרבות הישראלי. המפגש עם שכם בתחילת חזרתנו לארץ בא ומברר לנו לא את מלחמותינו החיצוניות עם אומות העולם ועם אדום, אלא את מלחמותינו הפנימיות בבירורנו העצמי. "תנא משום ר' יוסי: מקום מזומן לפורענות בשכם - עינו את דינה בשכם, מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד" (סנהדרין קב א) – בשכם מתבררים בירוריו הפנימיים של עם ישראל - כך בין יוסף לאחים, כך בין מלכות בית דוד למלכות בית יוסף וכך במפגש עם שכם וחמור - עם יצרי הע"ז והעריות.