שמות פרק יא'

מאת: הרב אליעזר קשתיאל

פש(ו)ט הפרק:
פרק קצר זה, בן עשרה פסוקים בלבד, עוסק בשני נושאים- שאילת כלי זהב וכסף מן המצרים, ותיאור מכת בכורות העומדת לחול על ארץ

מצרים, מכת מוות אשר תגרור "צעקה גדולה בכל ארץ מצרים".

לקיחת כלי הכסף והזהב מלוּוָה בתיאור כל שינוי מהותי במערכת היחסים בין מצרים לישראל. ממצב של שנאה ועוינות, הופך עם ישראל למי שמוצא חן בעיני המצרים, ומשה- מתואר כאיש "גדול מאוד בעיני עבדי פרע ובעיני העם".

ההבדל התהומי בין חושך לאור, כבר לא ניתן להסתרה, ניכר היטב למי יש "חן" ומי "גדול". מי מצרי ומי עברי. ולמרות זאת, העם לא דורש, אלא מבקש ושואל כלי זהב "דבר נא באוזני העם וישאלו"- לשון בקשה (רש"י) (הרש"ר הירש). יש בבקשה הזו מן הצדק, ומעט מן הפיצוי, על שנות עבדות ניצול ונישול ארוכות, בכך מתקיים החזון הקדום שנאמר לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו יג) "שכל מה שיעבדו בהם בעל כרחם נגד חוקי הארצות- יצטרכו לשלם להם שכר עבודה כפי עבודתם... במשפט אמת וצדק" (מלבי"ם, בראשית שם).

מעמיקים מבט:
מכת הבכורות, החותמת את עשרת המכות, היא המכה היחידה אשר הוזהרה מראש כבר בהליכה הראשונה של משה למצרים- "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל, ואֹמַר אליך שלח את בְּנִי ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנוכי הורג את בנך בכורך" (שמות, ד, כב-כג). בולטת בפסוק ההשוואה בין "בני בכורי ישראל"- לבין האיום בהריגת- "בנך בכורך". מאבק גלוי על הבכורה.

הבכורה- הובלת החברה האנושית, סלילת הדרך לפני שאר חלקי משפחת האדם. השאלה למי הבכורה, משמעותה, מי ראוי להיות המצפן למין האנושי, מי הראוי להנהגה.

העם המצרי איבד את זכותו לבנים, אין לו מה למסור לדור הבא, חברה שופכת דם, משעבדת באכזריות, מנצלת- מה תאמר לילדיה, לְמַה תחנך אותם. חברה שאין לה בשורה לילדיה- אין לה בשורה לאנושות כולה, חברה ללא עתיד. לא יהיה בית במצרים שלא יחווה את אובדן ההצדקה להוליד ילדים, דווקא העם שסבל עד דכא, לא איבד את אמונו בהולדה, בני ישראל פרים ורבים, יש למה להוליד- כי יש למה לחנך. ליל יציאת מצרים- יישאר לעד- כערב חינוכי שהבנים במרכזו, הסובב כולו סביב הצו העליון ו"הגדת לבנך", "בני בכורי ישראל".