בראשית פרק ל'

מאת: נורית גאל- דור

פשט הפרק:
"ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחֹתה" – אילו קנאתה של רחל בלאה הייתה במישור האישי על שלא זכתה לפרי בטן, די היה לומר 'ותרא רחל כי לא ילדה'. התוספת "ליעקב" מורה שקנאתה לא נבעה חלילה מצרות עין אלא על שאינה זוכה להיות שותפה בבניין בית יעקב. התבטאותה החריפה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" נובעת מהבנתה שכל ייעודה בעולם הוא בהופעת חלקה בבניין ביתו ואם לא הרי היא מתה – כוחה לא בא לידי ביטוי (הרב בלייכר, למהלך הפרשיות עמ' 199).
בעקבות כך החליטה לתת את אמתה בלהה ליעקב – "אולי אבנה גם אנכי ממנה" וכך נולדו דן ונפתלי. בעקבות רחל גם לאה החליטה לתת את שפחתה זלפה ליעקב וכך נולדו גד ואשר. אין כאן חלילה תחרות מי תזכה ללדת יותר אלא כל כוונתן של האמהות הייתה "לשם שמים להעמיד שבטים" (בראשית רבה עב ה).
בחלקו השני של הפרק ראובן מביא לאמו דודאים שיסייעו לאמו לזכות בהיריון נוסף, ורחל מבקשת ממנה שתתן לה מהם. לאה מוכיחה את רחל שאין לה צורך בדודאים כי ממילא יעקב נמצא אצלה יותר ולכן הדודאים לא באמת יועילו לה (על פי פירוש האלשיך הקדוש). תשוקת רחל ללדת בנים ליעקב מביאה אותה לוותר עליו לילה אחד תמורת הדודאים. בזכות לאה שוויתרה על הדודאים נולדו יששכר וזבולון – מעמידי התורה בעם ישראל. לאחר מכן ילדה לאה גם את דינה ולבסוף ילדה גם רחל את יוסף. עם לידת יוסף יעקב הבין שהשעה מאפשרת לשוב ארצה. אבל יעקב לא יכול להרשות לעצמו לצאת מלבן עם מחנהו ללא בסיס כלכלי. על כן הוא משכנע את לבן לשהות אצלו שש שנים נוספות כדי לרעות את צאנו ותמורת שנות עבודתו הנוספות ולא במתנת חינם יזכה לצאן משלו.
יעקב ביקש לרעות את הכבשים הלבנים והעזים והתיישים הכהים שצבעם אחיד, וכל הכבשים החומים והעזים והתיישים המנומרים שייוולדו מהם יהיו שלו. בקשת יעקב לא הייתה הגיונית כיוון שהסיכוי שמכבשים לבנים ייוולדו חומים ומעזים ותיישים שצבעם אחיד ייוולדו נקודים וטלואים היה אפסי. לכן יש להבין שבבקשתו המיוחדת רצה יעקב לגלות על ידי הצאן ולהוציא לפועל את מדרגת החיים החדשה שנולדה במציאות עם לידת יוסף, המאפשרת את שיבתו ארצה (עיין בהרחבה בית אלהי יעקב א', נ' גאל-דור עמ' 213-188). באמצעות המקלות אשר פיצל יעקב ברהטים ובשקתות המים זכה יעקב לריבוי על-טבעי של הצאן – "ויפרֹץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמֹרים".

מעמיקים מבט:
"ויזכֹּר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה" – וכי עד עכשיו ד' שכח אותה?
רבי סעדיה גאון מזכיר שהביטוי "ויזכֹּר אלהים" מופיע בנוגע להצלת העולם כמו שנאמר "ויזכֹּר אלהים את נח" וכדומה (אמונות ודעות מאמר ב אות יב). לידת יוסף היא אפוא הצלת העולם. העולם שטרם לידתו אינו דומה לעולם שלאחריה. ללא יוסף 'העיקר חסר מן הספר'.
אומרים חז"ל "ויזכֹּר אלהים את רחל – 'זכרני ד' ברצון עמך פקדני בישועתך' (תהלים קו ד)" (בראשית רבה עג א). זכירת רחל היא מצד נחיצותה המכרעת בבניין האומה ובהופעת ישועת ד' בעולם. ללא בני רחל העולם לא יוכל להתקדם אל ייעודו והוא בסכנה. בני רחל מהווים את התכלית של כל הבניין שנבנה עד עתה. יוסף, כאמו רחל, נושא בתוכו את נשמת הכלל – את כוח החיים הלאומי המאגד את כל הפרטים לישות אחת (עיין לעיל בפרק הקודם). בוודאי זכר ד' את רחל תמיד, אבל לאחר שנולדו השבטים המציאות מזכירה שאי אפשר להתקדם הלאה בלי יוסף. עד עתה הופיעו כל חלקי הבניין ובלידת יוסף נזרקה בהם נשמתם והעולם התחדש מהותית. זכירת ד' את רחל היא אפוא פנייה אלוקית אל המציאות החסרה המעניקה לה את הממד הכללי והאחדותי שלה וכך היא נשלמת ונושעת מכיליון.
עם לידת יוסף אומרת רחל: "אסף ד' את חרפתי" ומסביר רש"י שהחרפה היא עצם המחשבה שרחל אינה שייכת חלילה לבית יעקב. בעצם לידתו מסיר יוסף את חרפת אמו – את המבט החלקי והמצומצם ומברר למפרע שהסיבה שלא ילדה עד עכשיו היא דווקא בזכות שהיא ה'לב' של כל הבניין – "עקרת הבית". כדי שהלב יוכל להשפיע ולהזרים את כוחו לכל חלקי הגוף צריך תחילה להיוולד הגוף על כל אבריו.