בראשית פרק מז

מאת: בניה כהן

פשט הפרק:
בפרקים הקודמים ראינו שיוסף נפגש עם האחים. יוסף, במידותיו העלאיות אינו שומר טינה לאחיו על כך שמכרוהו. יתרה מזאת, הוא דואג להם מעל ומעבר.
יעקב וכל ילדיו יורדים מצרימה. יוסף רוצה שאחיו יקבלו יחס "VIP" . כדי להביא לכך, הוא אומר לפרעה שהם אנשי צאן ומקנה. אלוהי מצרים הם הצאן, מה שלא מאפשר לרועי צאן (שאוכלים כבשים וגוזזים את צמרם) לגור עם המצרים. צריך להושיב אותם בנפרד. בנוסף הוא מכין את אחיו לשאלת פרעה- "מה מעשיכם?" ומדריך אותם כיצד יענו. יעקב מציג לפני פרעה "מקצה אחיו", מהחלשים פיזית שבהם, חמישה אחים. כדי שלא יגייס אותם לצבאו. פרעה מאשר שאכן הם יגורו "במיטב הארץ... בארץ גושן".

יוסף מביא את יעקב לפני פרעה, יעקב מברך את פרעה. פרעה מתפלא למראה שיבתו  הגדולה של יעקב המעידה על גילו המופלג, ואינו יכול להתאפק מלשאול אותו בן כמה הוא. יעקב עונה שהוא בן מאה שלושים, ומוסיף 'אך יש יותר זקנים ממני, אבותיי, שימי חיי "לֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי". זאת, משום שלי היו הרבה צרות' (רמב"ן).

יוסף נותן לאחיו אחוזה, מפנק אותם בלחם עם קצת 'רזרבה' ( שיספיק גם לפי-הטף שמפורר, כידוע). אמנם לא יותר מידי (כל יקר), כיוון שאף על פי שכל המזון של יוסף עדיין אין ראוי שלא להשתתף בצער הציבור. את בני מצרים הוא מכלכל בצמצום לפי ממונם. תחילה, משלמים המצרים בכסף על האוכל המוענק להם. כשתם הכסף הם משלמים בבהמות. כשאוזלים הבהמות הם ואדמותיהם נמכרים לעבדים לפרעה. מאוחר יותר, מבלבל יוסף את מקום מושבם של כל המצרים ומעביר כל אחד לנחלה אחרת, כדי שיהיה לזיכרון שאדמתם היא של פרעה. רש"י מעיר "ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיעך שבחו של יוסף, שנתכוון להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קוראים אותם גולים".

פרשת ויחי: יעקב מבקש מיוסף שיקבור אותו במערת המכפלה ולא במצרים. דווקא מיוסף, כי הוא מִשנֵה למלך. 

מעמיקים מבט:

מה עדיף גיבור או מסתגף?

יוסף מציג חמישה מקצה אחיו, החלשים פיזית, כדי שלא יגייס את אחיו לצבאו. רש"י מאריך בשאלה איזה אחים היו חלשים. הוא מציג שני פירושים ששניהם נשענים על אותו מקור מקראי- ברכת משה לשבטים בפרשת "וזאת הברכה".
בפירוש הראשון הוא מביא שאותם השבטים שמשה כפל (למשל- "ולאשר אמר ברוך מבנים אשר...")   הם החזקים פיזית. מדוע? להגיד פעמיים זו לשון חיבה, כדוגמת "ויאמר יעקב יעקב"- רש"י- 'לשון חיבה', כלומר החיבה ניתנת לאותם הגיבורים. לכן יוסף לא מציג אותם אלא את האחים האחרים.
רש"י, שלא כמנהגו מציין באריכות גדולה את מקורו לפירוש- "זהו לשון בראשית רבה (צה, ד.)", ומוסיף את מקום כתיבת האגדה- "שהיא אגדת ארץ ישראל". -מדוע רש"י מאריך כל כך? מה זה, ביבילוגרפיה??
מוסיף רש"י- "אבל בגמרא בבלית שלנו מצינו" שאותם שכפל משה אלו החלשים, ואותם הציג לפני פרעה. כלומר, לפירוש זה, משה מחבב את החלשים מבחינה פיזית.

שתי שאלות: מה זו המחלוקת הקוטבית הזו המדרש לגמרא? וכן מדוע רש"י מציין את מקורותיו בפרוטרוט?
לעניות דעתי רש"י רומז בדבריו ליסוד חשוב מאוד. בעל חובת הלבבות כותב בספרו שככל שיוסיף הגוף חרבן, יוסיף החלק הרוחני ("השכל") בניין. כלומר ככל שאדם מסתגף, ממילא מתאפשר לו להתעלות למדרגות רוחניות גבוהות יותר, מבלי שהגוף מפריע לו.
החתם סופר מעיר על כך שהמשפט הזה הוא שייך דווקא בגלות, אך לעומת זאת, בארץ ישראל, ההפך הוא הנכון, כשיוסיף הגוף בניין תוסיף גם הרוחניות שבאדם בניין.
יסוד זה מלמדנו רש"י בדבריו. הפירוש הראשון הוא של "בראשית רבה שהיא אגדת ארץ ישראל" ארץ אשר בה תוספת בניין של הגוף מביאה גם להתחזקות הרוח, לכן חיבה יתרה יש לאחים שגופם בריא וחזק. אך ה"גמרא הבבלית" אומרת שאדם שאין גופו חזק הוא החביב שכן מסוגל הוא לעלות לקומות רוחניות גבוהות יותר בהיעדר בניין הגוף המפריע.

מדהים לראות איך במילים ספורות גונז רש"י תורות שלמות...