בראשית פרק מו

פשט הפרק:
בתחילת פרקנו מתואר מהלך מסעו של יעקב ומשפחתו למצרים, כחלק מתיאור זה התורה מפרטת לנו מי הם בני המשפחה היורדים מצרימה. לאחר שהתורה מונה את בני לאה היא מסכמת "אלה בני לאה... כל נפש בניו ובנותיו שלושים ושלש"(פסוק ט"ו), אמנם אם נספור נראה שאינם אלא שלושים ושנים! לאחר מכן התורה ממשיכה ומונה את שאר בני המשפחה ומסכמת "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה... ששים ושש"(פסוק כ"ו) ובפסוק אחר כך "ובני יוסף אשר ילד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים"(פסוק כ"ז). גם פה עולה אותה השאלה, יוסף ובניו אינם אלא שלוש, אם כן בסיכום יוצא שכל בני המשפחה הינם 69 בלבד!

כך רש"י שואל על פסוק ט"ו: "ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב", ולא ל"ג כפי שכתוב בפסוק. מתרץ רש"י: "אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר". תירוץ זה מתרץ את שתי הקושיות. 

מעמיקים מבט: הרב אליעזר קשתיאל:
דווקא בשלב שבו משפחת יעקב הולכת ומתרחבת ומגיעה לשבעים נפש, דווקא כשהמשפחה הולכת ומתעצמת, דווקא אז ריבונו של עולם עוקר אותה מבית גידולה, מארץ כנען. יעקב ובניו, על העגלות ששולח להם יוסף, יורדים למצרים, נאחזים בארץ גושן. ודווקא שם, בארץ גושן, מתפתחת האומה בפריה ורביה, בגידול מספרי מדהים. למה לא בארץ? למה לעקור את הגדילה, את הצמח היפה הזה ולהביאו לארץ נכר?

הגדילה החומרית, הריבוי המספרי, בניית התשתיות החומריות, אם הייתה נעשית בארץ היא הייתה תופסת אותנו כעם שבזה עסוק, כעם שכל מעיינו, כל עניינו, בבניית הארץ החומרית, בבניית המערכות הפיזיות. הן היו תופסות את עיקר תשומת הלב הנפשית-הלאומית שלנו. מספר האנשים היה הולך וגדל והצורך במענה ארצי רחב היה הולך וגדל עימו, והאומה כולה הייתה משתקעת בתהליך הבניין הארצי.

ריבונו של עולם רוצה שהזהות הלאומית שלנו תיבנה על עיקרון אחר, על עיקרון רוחני, על עיקרון של עבודת ה', על עיקרון של מגמות אלוקיות עליונות. את ההתפתחות המספרית אנחנו נבצע בארץ אחרת, במקום שבו אנחנו לא ניקח אחריות לאומית - לא על תשתיות, לא על בניה, לא על צבא, לא על כלכלה ולא על מערכות מדיניות וטכניות אחרות. אנחנו רק מתרבים אבל לא עוסקים ברמה הלאומית-חברתית בשום מערכת ארצית.

את יהודה שלח לפניו גושנה, לפי חז"ל, להקים בית מדרש. טוב ארץ מצרים היה מונח לבני ישראל והם לא היו צריכים לעשות דבר, יוסף מכלכל אותם. הם פנויים לעסוק בקדושה, בתוכן הרוחני, ביעודים הרוחניים.

אנחנו ממשיכים להתרבות,  וברגע שבו ההתרבות עלולה להיהפך בתוכנו להתחלה של התעסקות קהילתית קבוצתית אירגונית אנחנו הופכים לעבדים, לאנשים שלא מתעסקים אלא רק בעבודה הפשוטה. המספר גדל, אבל הזהות הלאומית לא מתגבשת סביב עניינים ארציים.

הזהות הלאומית שלנו תתגבש סביב שם ה' כשנזכה לראות ביציאת מצרים. אז, ביציאה ממצרים,  תיולד הזהות הלאומית שלנו - סביב קרבן הפסח, סביב העבודה לה', סביב ההליכה להר סיני.