מגוון סיפורים לשבועות

א. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף
מעשה בתלמיד-חכם אחד שנסע בספינה. באותה ספינה נסעו סוחרים עשירים, שהובילו עמם סחורות. היו הסוחרים מתגאים בסחורותיהם איש לפני רעהו ומתארים את העסקים המוצלחים שצפויים להם.
רק היהודי החכם ישב עם ספריו ולמד, ולא השתתף בשיחותיהם של הסוחרים.
שאלו הסוחרים את היהודי: "האם גם אתה מוליך עמך סחורה?".
השיב החכם: "כן, אך סחורתי יקרה יותר מכל סחורותיכם".
שמעו כך הסוחרים והתחילו לנסות לנחש איזו סחורה יקרה זו שמוביל עמו היהודי. אחד אמר: "ודאי הוא מוביל משי יקר". שני אמר: "אני חושב שיש עמו תכשיטי-זהב מרהיבים". שלישי אמר: "ואולי הוא נושא עמו יהלומים ואבנים יקרות אחרות?".
מרוב סקרנותם החלו לחפש את הסחורה. הם שאלו את רב-החובל היכן מצויה סחורתו של היהודי. אמר להם רב-החובל: "היהודי הזה לא הביא עמו שום סחורה". בדקו הסוחרים בחדרו, וראו שאין גם שם זכר לסחורה כלשהי. כך חיפשו ובדקו ולא מצאו דבר.
לגלגו הסוחרים על היהודי: "לא סוחר אתה, אלא סתם עני שאין לו מאומה". אך החכם שתק ולא השיב להם מלה.
הספינה המשיכה במסעה ולפתע התנפלו שודדי-ים על האוניה ולקחו את כל הסחורה שהייתה בה. הסוחרים העשירים נותרו בלי כסף ובלי רכוש, רק עם בגדיהם אשר לעורם.
אמר להם החכם: "עכשיו תיווכחו שסחורתי יקרה יותר משלכם".
כשהגיעו ליבשה, נכנס החכם לבית-המדרש והחל לשוחח בדברי-תורה עם יושבי בית- המדרש. הללו ראו מיד כי האורח הוא חכם גדול. מיהרו להזמין את כל תלמידי- החכמים, והאורח דרש לפניהם דרשה נפלאה ועמוקה.
אחרי הדרשה הכינו לכבודו סעודה גדולה וכיבדוהו כבוד רב. אחר החכם למארחיו: "אנא מכם, דאגו גם לסוחרים שבאו עמי בספינה, אשר שודדים גזלו מהם את כל סחורותיהם והשאירום בעירום ובחוסר-כל". שמעו היהודים בקולו, הכינו אכסניה לסוחרים ונתנו להם כסף שיוכלו לקנות אוכל ולחזור לבתיהם".
היו הסוחרים מלאי תודה לחכם, ובאו לבקש את סליחתו על שלגלגו עליו בהיותם בספינה. אמר להם: "הלא אמרתי לכם שסחורתי יקרה יותר משלכם; הסחורה שלכם יכולה להינטל מכם, ואילו סחורתי קיימת לעד".
ועל כך אמר דוד המלך: "טוב לי תורת-פיך מאלפי זהב וכסף".

ב. שאלו פעם מגיד אחד – אם התורה ניתנה בחג השבועות, מדוע עורכים את שמחת תורה בסוכות?
אז הוא ענה כדרך המגידים - אמשול לכם משל. היו מלך ומלכה שלא היו להם ילדים הלכו לטובי הרופאים, לטובי הקוסמים ולרופאים ולמכשפות ולא עזר להם כלום. עד שיום אחד גילו להם שישנה קוסמת במקום רחוק מאוד ואם היא תברך אותם, יוולד להם בן או בת. הלכו לאותה קוסמת והיא באמת אמרה להם – אני מברכת אתכם שתיוולד לכם בת, אבל אם אתם רוצים שהיא תחיה הרי מרגע לידתה ועד חתונתה אסור לה לראות גבר אפילו לא את אבא שלה.
בחודש השביעי להריונה לקחו את המלכה העלו אותה לאי בודד ושם המלכה ילדה בת יפהפייה והמלך שמע כמה שהילדה שלו יפהפיה וחכמה ומוצלחת אבל אסור היה לו לראותה.
עכשיו כשהיא בת שמונה עשרה צריך לחתן אותה אבל יש בעיה אסור לשום גבר לראותה. כל אחד מהגברים שמציעים לו אותה רוצה קודם לראותה.
יום אחד הגיע נסיך ואמר - אם הכלה ממשפחה טובה כזו, אני מוכן לקחת את הסיכון. התחתנו ובחופה החתן מרים את ההינומה ומתגלית לפניו כלה יפהפייה. הוא נדהם וחושב לעצמו – זה יותר מדי טוב. בקיצור חי כמה חודשים עם הכלה ונוכח שאכן היא טובה בכל המעלות ואז בא לומר לאבא שלה תודה רבה על הבת המוצלחת ששודכה לו.
עכשיו, המשיך המגיד את הסיפור ואמר - למה הדבר דומה? לכך שהקדוש ברוך הוא חיזר עם התורה אחרי כל אומות העולם. כולם שאלו מה כתוב בה? אי אפשר לראות?
בכל זאת היה עם אחד שאמר – אני מוכן לקחת את הסיכון ואני מוכן לקבל את התורה. עם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות ורק אחרי כמה חודשים משנוכח שהתורה באמת טובה, בא לקדוש ברוך הוא להגיד לו תודה וזה היה בשמחת תורה.

ג. ירק לשבועות
ר' מאיר הגבאי נמנה על חשובי המתפללים בבית הכנסת המרכזי בלונדון בירת אנגליה. אחד המנהגים עליהם היה מקפיד ביותר בכל הקשור לבית הכנסת הוא קישוט בית הכנסת לחג השבועות. כשהזדמן לו היה משתדל להשיג ירק לחג מארץ ישראל וכשלא, הוא מסתפק בירק מהמקום.
זקני הקהילה יודעים לספר שבשנת תשכ"ז, השנה בה שחררו חיילי צה"ל את ירושלים זמן קצר לפני חג השבועות, הפך ר' מאיר שמים וארץ ובלבד שישיג ירק מירושלים לקישוט בית הכנסת שלו. ואכן נמצא מישהו שגר בשכונת מגוריו של ר' מאיר שבדיוק נסע לארץ ישראל מיד לאחר שחרור ירושלים והבטיח לחזור לשבועות ולהביא עימו חבילת ירק לקישוט ביהכ"נ.
אותה שנה היתה תקופת סיוון חמה במיוחד, וכשחזר היהודי מירושלים עם הירק המובטח והביאו לבית הכנסת, התעצב ר' מאיר עד מאוד למראה הענפים והעלים הנבולים והיבשים.
בהתרגשותו הרבה למראה הירק שהגיע מירושלים השלמה חבק את הענפים אל ליבו ומי שעמד בקרבתו ראה דמעות זולגות מעיניו ישר אל העלים שבחיקו.
לא עברה שעה קלה ולעיני כולם התרחש דבר מוזר – העלים היבשים והנבולים קמו לתחייה וקיבלו צבע ומראה טרי כאילו נקטפו אך זה עתה מהעץ.
הודה ר' מאיר לקב"ה על החיים שנפח בצמחים והוסיף ואמר: "כל מצווה ממצוות התורה כמוה כפרח. אם מקיימים אותה בשטחיות וללא כוונה והתלהבות כמוה כפרח נבול אך אם מקיימים אותה בלהט ובדבקות מפיחים בה חיים והיא כפרח בגנו של הקב"ה. ואולי זאת היא הסיבה", הוסיף, "בגללה נוהגים לקשט בבתי הכנסת את ספרי התורה ואת העמוד בירק ופרחים לשבועות."

ד. מטבע של ברכה
הר קדוש ונהדר יש בירושלים, הר ציון שמו. וקדוש הוא ההר , כמו שנאמר: "ואני סמכתי מלכי על ציון הר קודשי".
שם על ההר הזה נטה את אהלו המלך דוד, ושם גם נמצא קברו, במערת המלך דוד.
שנים רבות היה ההר בידי הערבים, והם לא נתנו ליהודים להתקרב אל הקבר היקר ללבם. רק ביום אחד בשנה, יום ז' בסיון אסרו חג של שבועות שהוא יום פטירתו של דוד המלך - הרשו ליהודים לגשת אל חלון שהשקיף למערה. וגם זאת תמורת תשלום. כל אדם שניגש נדרש לשלם מטבע.
אבא שהיה רבה של ירושלים העתיקה והר ציון, נהג לעלות באותו יום להר ועימו כיס מלא מטבעות, כי רבים היו היהודים העניים שרצו להתפלל על קברו של דוד המלך ולא היה להם מטבע בכיסם. והיו גם יהודים רבים אשר באו מהגולה אשר חגגו באסרו חג, יום טוב שני של גלויות (היהודים בחו"ל חוגגים יומיים, בארץ רק יום אחד), ואסור היה להם לשאת עמם מטבעות.
היה אבי עומד ליד שער הקבר ומחלק מטבעות לכל מי שנצרך.
והיה לו באותו כיס מטבעות, וביניהם מטבע אחת שקיבל מעני , הוא שמר עליה מכל משמר, שכן אמרו: "מטבע של עני מביאה ברכה ועושר", ואבא אכן האמין בכל ליבו כי בזכות מטבע זו מתרבות המטבעות בכיסו. ואמנם כיסו היה תמיד מלא מטבעות, ומעולם לא חסר לו מטבע לתת לעני המבקש להשתטח על קברו של דוד המלך. ומעולם לא נותר לו מטבע בסופו של אותו יום, מלבד המטבע של אותו עני.
והנה באסרו חג של שבועות של שנת תש''ז , שנה לפני הקמת מדינת ישראל ונגאל קברו של דוד המלך, עלה אבא להר ציון כדרכו, ובידו כיס המטבעות. כל היום עמד ליד השער וחילק מטבעות לכל נצרך. ובבא הערב המטבעות בכיסו כלו, מלבד המטבע של אותו עני. הערבים כבר עמדו לסגור את השער, גם אבא כבר פנה ללכת לביתו, והנה הופיע לפתע יהודי גבה קומה והדור פנים, אורח שבא מן הגולה, והלך בצעדים גדולים אל מערת הקבר. השומרים שכבר אמרו לסגור , ביקשו מן האיש מטבע. לאיש שבא מן הגולה לא היו מטבעות בידו. בלי כסף לא תוכל להיכנס – אמרו השומרים.
כעס האיש ורגז: הייתכן? לאחד מבני בניו של המלך דוד אינכם נותנים לגשת אל קברו?
אך השומרים בשלהם: שלם מטבע, ותיכנס. לא תשלם לא תיכנס.
ראה אבא את האיש בצערו והיסס. לתת לאיש את המטבע האחרון או לא? מטבע זה שברכה בו לא היה רוצה להוציא מרשותו. אבל... יהודי יפה זה הטוען שהוא מבני בניו של דוד המלך הרי נסיך הוא. ואיך אפשר למנוע ממנו להתפלל על קבר סבו?
הרהר והרהר. לבסוף נאנח , הכניס ידו לכיס הוציא את המטבע והושיט אותו לשומרים. ופתחו השומרים את השער והאורח נכנס והתפלל ליד הקבר.
לאחר התפילה ניגש האורח אל אבא , הסתכל בפניו ואמר לו: אינך זוכר אותי ? נדמה לי שאתה היית האיש... נדמה לי שלך נתתי מטבע לפני שנים, בדיוק כמו המטבע שנתת לשומרים. והנה רואה אתה... התקיים בי הפסוק: "שַלַּח לחמְך על פני המים וברבות הימים תמצאֶנּוּ". ובטרם הספיק לשאול שאלות עזב האיש את המקום.
מי היה האיש ? האמנם היה זה העני שנתן לו פעם אחת מטבע הברכה ? חשב אבא ובליבו דאג: ומה יהיה בשנה הבאה בחג השבועות?
מניין יהיו לו די מטבעות כדי לפתוח שער לכל עניי העם?
והנה כשהגיע חג השבועות שנת תש''ח – קרה הנס. נס גדול, גדול מאד לפני החג ברחו הערבים מן ההר, ואבא עלה להר ואני איתו.
פתחנו את שערי הקבר לכל מי שביקש לבוא ולהתפלל. ערכנו קידוש גדול - ביין ,עוגות וברכות .
ומאז שורה הברכה על הר הקדוש, ואין עוד צורך במטבע הברכה.

ה. אגדת השועל והלחם:
איכר אחד קצר בחרמש כל הבוקר, עד שהיה עייף וישב לנוח. יצא השועל מן החורשה הסמוכה,
ניגש אל האיכר ואמר לו:
מה אתה אוכל?
לחם - אמר האיכר.
תן לי פרוסה, אף פעם לא טעמתי לחם.
נתן לו פרוסה.
מצויין אמר השועל. - גם אני אעשה לי לחם כזה. איך עושים אותו.
קודם, קח מחרשה וחרוש את האדמה.
ואז יהיה לחם?
עוד לא. אחר כך משדדים...
ויש לחם.
חכה רגע, עוד לא זרעת!
ואז יהיה לחם?
לא. אז ירד גשם והזרעים ינבטו ויגדלו כל החורף, ובערך בחג השבועות יבשילו.
לא. אז אתה קוצר ומביא את התבואה לגורן...
ואוכל לחם!
עוד לא. אתה צריך עוד לדוש , לאסוף את הגרעינים, לטחון אותם לקמח...
וסוף סוף אוכלים לחם?
עוד מעט. מן הקמח תעשה בצק , תלוש אותו, תעשה לך ככר לחם ותאפה בתנור.
ואז יש לי לחם? - כן, אז תחתוך לך פרוסה ותאכל.
חשב השועל ואמר:
קשה מדי, ארוך מדי, אפשר להשתגע.
יותר טוב שארוץ לחפש לי איזו תרנגולת. והלך לו.