ביאור למנהגים שנהגו בסיום מסכת

מנהגי שמחת תורה
מנהג ישראל שבשמחת תורה כאשר מסיימים את התורה ב"לעיני כל ישראל" מתחילים מיד מ"בראשית". מה הטעם למנהג זה?
יש משמעות הלכתית לתוספת זו כי את הקדיש שלאחר הקריאה אומרים רק אחרי קריאת פסוקי "בראשית", ולכן מנהג זה חייב להיות לו טעם חשוב?
הרדב"ז בשו"ת (ח"ב סי' רח) מפרש שהטעם למנהג הוא, כדי שלא יבוא השטן ויקטרג שעם ישראל סיימו ואינם חפצים להמשיך וללמוד. מטעם זה גם כשמסיימים מסכת ממשיכים מיד, ולומדים את תחילת המסכת הבאה.
והוסיף שם הרדב"ז טעם נוסף "להורות כי נעוץ סופן בתחילתן", ושם הוא מפרש את משמעות החיבור בין סופה של תורה לתחילתה.
ואפשר להרחיב במשמעות הענין. לתורה אין סוף ואין הפסק, כי היא בלי גבול ותכלית, אין לה תחילה ולא תכלה. התורה דומה לבוראה שאין לו גבול, אין לו ראשית ואין לו אחרית. ונראה שמטעם זה השתרבב המנהג בסיום המסכת לנעוץ ולקשר סופה בהתחלתה, ואחריתה בראשיתה.


מזמינים אנשים שלא למדו
מצאנו מנהג נוסף, שמזמינים ומצרפים לסעודת סיום המסכת גם אנשים שלא למדו. המקור לענין הוא בפסיקתא. על הפסוק בויקרא (ח', כב) "ויקרב את האיל השני איל המילואים ויסמכו אהרן ובניו ידיהם על ראש האיל" נאמר בפסיקתא זוטרתא (פר' צו):
ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל" - בשמחה ואותו היום עשאוהו יום טוב. משל לפורע את חובו ועושה יום טוב. כך כיון שנקדשו הכהנים ונתקדשו הכלים עשאוהו לאותו היום יום טוב. מכאן סמכו חכמים שכל המשלים מסכתא צריך לעשות יום טוב לחבירו כל שכן שמשלים לימודה. וכן היה עושה כהן גדול יום טוב לאחיו בשעה שהיה יוצא בשלום מן הקדש
חכמים אם כן למדו מאותו ענין, שכל המשלים מסכת צריך לעשותו יום טוב גם לחבריו. וכן היה נוהג הכהן הגדול שהיה עושה יום טוב לחבריו כשהיה יוצא ביום כיפור בשלום מן המקדש, הרי שעשה סעודה גם לכהן שלא עבד.
בענין זה מובא בספר קול יהודה טעם נוסף והוא: שהנעלם מאותיות תיבת "סיום" שווה כמו הנגלה מאותיות אותה תיבה. כלומר הנעלם כמו הנגלה. דהיינו באות הראשונה מהמילה "סיום" שהיא סמ"ך הגימטריא של האות הראשונה ס' (60) שוה לגימטריה של שתי האותיות הנוספות מ' ו- כ' (60). וכן ביו"ד הגימטריה של י' (10) שוה לשתי האותיות הנוספות ו' ו- ד' (10). וכן באות ו"ו סכום כל אחת מהאותיות שוה. וכן באות האחרונה מ"ם סכום האותיות שוה. וניתן ללמוד מזאת שיכול להצטרף לסעודת הסיום הנעלם מהלימוד יחד עם הנגלה בלימוד שלמד בפועל.


מנהג ההדרן
מנהג נוסף במעמד חגיגי זה, אמירת "הדרן עלך והדרך עלן, דעתן עלך ודעתך עלן" בסיום מסכת בגמרא או סדר במשניות.
ויש מקום לשאול: מה ענינה של אמירה זו ומה משמעותה?
הסבר ראשון: המנהג נסמך על השאיפה לסיים בדבר טוב.
בנוסח המשנה שלפנינו, לפעמים נכתב בסיום המסכת: "נשלמה מסכת פלונית" וכך אנו מוצאים בסוף מסכת שבת, ר"ה, תענית, שבועות,חולין, עוקצין. ולפעמים כתבו "סליק מסכת פלונית" וכך בסוף ברכות, פאה, מעשרות, ביכורים, יומא, נזיר, אהלות.
ידוע כי סליק הוא סוף, ונשלם הוא שנגמר בשלמות. וא"כ מדוע כתבו פעם "סליק" ופעם "נשלמה" וכו'?
מובא בספר תקנות ותפילות (שער ג' אות ד') כי במקום שחכמי המשנה היו מוכרחים לסיים בדבר לא טוב שם כתבו "סליק". הם באו לומר בכך שאומנם זה סיום המסכת, אך רצוי שהלומד לא יסיים פה כדי שלא יסיים בדבר רע. לזאת נתנו עצה- "הדרן עלך" – כלומר נתחיל מחדש בתחילת המסכת, או להתחיל מיד מסכת אחרת, או את הפרק שלפניו.
ולפי הסבר זה, במקום שסיימו בדבר טוב שם כתבו "נשלמה", היינו שהסתיימה המסכת בטוב ויכולים לסיים מבלי לחזור על הפרק או על המסכת. רק כשסיימו בדבר שאינו טוב יש לומר הדרן.
אבל האחרונים שלא עמדו על טעם זה, או בשל סיבה אחרת כלשהי, תיקנו לומר "הדרן עלך" בכל סיום הן במסכת שסופה דבר רע והן במסכת שסופה דברי נחמה וברכה וטובה.
אומנם עיקר הטעם לאמירת "הדרן" הובא בספר החיים אותו כתב ר' חיים אחי המהר"ל מפראג (זכויות ע"ב):
לפי שהתלמוד אינו מהודר רק אצל ישראל, וכן ישראל אינו מהודר אצל הקב"ה רק בשביל התורה שבעל פה, שהיא הסימן המובהק המבדיל בין ישראל לעמים. לכן אנו נוהגים לומר בכל סיום מסכת "הדרן עלך והדרך עלן". כלומר לשון הידור ויופי. וגם אין מי שנותן דעתו על התורה שבעל פה שלא תשתכח ח"ו רק ישראל. וזהו "דעתן עלך".
וכן התורה שבעל פה היא המגינה על ישראל, ולכן נקראת גמרא שהיא ראשי תיבות: גבריאל, מיכאל, רפאל, אוריאל, לומר כי העוסק בגמרא חונה מלאך ה' סביבו להצילו מימינו ומשמאלו, מלפניו ומאחריו. וזהו "דעתך עלן", כלומר השגחתך עלן.
והואיל וישראל והתורה שבעל פה הם שני תאומי צביה ראוי שלא יתנשו זה מזה "לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי".
ועל ידי שאנו עוסקים בתלמוד להבין ולהשיג דבריהם, על ידי זה אנו מכבדים את דברי התלמוד ונותנים לדבריהם יקר ופאר, ולכן אומרים בסיום "הדרן עלך", ע"י שעסקנו באותה מסכת זכינו להדר ולפאר בפאר והדר מסכת זו. וע"י שאנו עוסקים בתלמוד שמלמד אותנו חכמה ומוסר על ידי זה הדרך עלן, רואים כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו.


הזכרת עשרת בני רב פפא
עוד נהגו ישראל להזכיר בסיום המסכת את עשרת בני רב פפא. הטעם למנהג זה מובא בים של שלמה בסוף מסכת ב"ק (אות סא):
הנה מה שנוהגין ורגילין אנו להזכיר בסיום כל מסכתא רב פפא עם עשרה בניו, שהיו מאירים וגדולים בתורה, ע"י שהיה עושה להם סעודה בסיום המסכתא, כי עשיר היה, והיה מחזיק לעוסקי התורה. לכן זכה שמזכירין אותו עם עשרה בניו.


מודים אנחנו לפניך
בסיום המסכת נהוג שאומרים: "מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות".
מובא בספר החיים (שהוזכר לעיל) שהטעם לכך הוא, שהתלמוד אינו חביב ומהודר כל כך אלא רק אצל בעלי התורה אבל לא אצל יושבי הקרנות. לכן אנו מודים ששם חלקנו מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות.


ונעמוד על שאלות נוספות:
א. כפל הלשון "אנו רצים והם רצים", הלא זה בכלל "אנו עמלים ומקבלים שכר".
ב. למה בתחילה כשאומר "אנו משכימים לדברי תורה" לא מזכיר ומקבלים שכר.
הדברים יבוארו על פי הגמ' מס' בבא מציעא (לג ע"א):
תנו רבנן: העוסקין במקרא - מדה ואינה מדה, במשנה - מדה ונוטלין עליה שכר, בתלמוד - אין לך מדה גדולה מזו.
נראה שאל שלושת התחומים הללו של הלימוד מתכוונים אנו בנוסח הסיום שהוזכר לעיל.
מצאנו במדרש איכה רבה (פתיחתות): "כי מאסו את תורת ה' צבאות" וגו' (ישעיה ה'), א"ר יודן כי מאסו את תורת ה' צבאות זו תורה שבכתב" הרי שתורה שבכתב נקראת תורה.
מה שאמר "אנו משכימים לדברי תורה" הוא כנגד לימוד המקרא שעליה אמרו שם בגמרא "מדה ואינה מדה" משמע שאינו מקבל שכר.
"אנו עמלים ומקבלים שכר" - זה כנגד לימוד המשנה שעליה אמרו שם "מדה ונוטלין עליה שכר".
ומצאנו בסוף מסכת נידה- "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא".
ובהמשך לכך מה שאנו ממשיכים ואומרים: "אנו רצים לחיי העולם הבא" – זה כנגד לימוד הגמרא, שזוכים על ידי הלימוד שלו לחיי העולם הבא.

ובכן יהי רצון ובזכות לימוד הגמרא נזכה קודם לחיי העולם הזה שנוכל ללמוד, ועל ידי הלימוד נזכה לחיי העולם הבא. ובינתיים נזכה לגאולה השלמה בקרוב אמן.