פרשת נח : הדגים בפרשת נח

הדגים בפרשת נח

בעלי החיים מופיעים בפרשתנו בחמישה ענינים:

א. הנכנסים לתיבה;  ב. המתים במבול;  ג. יציאתם מהתיבה;  ד. פחדם מהאדם;  ה. התרתם באכילה לאדם.

התורה משנה את מילותיה בין הענינים וצריך להבין מדוע.

בעזה"י נבאר את הפסוקים ונראה כמה מדוקדקים להפליא דברי תורתנו הקדושה גם בפרטים הקטנים ועד כמה דברי חז"ל קולעים למטרה ולא מחטיאים.

רמש

- שרץ

נלע"ד בעזה"י להסביר על פי היסוד שכתבנו בפרשת בראשית, שהמילה "שרץ" כוללת את כל הרמשים וגם את הדגים, לעומת המילה "רמש", שכוללת רק את הרמשים שזוחלים על האדמה ולא את הדגים שנעים בחופשיות בתוך המים.

כלל זה מוכח מפסוק כ' בפרק א' "ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף..." בו לא מוזכרים הדגים, ומיד לאחריו כותבת התורה שהאלקים ברא את הדגים ככתוב "ויברא אלקים את התנינם הגדלים"[רש"י: תנינם – דגים גדולים שבים]. מכאן משמע, שהדגים הם בכלל שרץ. הדגים אינם סוג של רמשים, שהרי בפסוקים בפרשת בראשית וכן בפסוקים בפרשתנו שעוסקים בפחד של בעלי החיים מהאדם, כותבת התורה גם רמשים וגם דגי הים.

ישנם פסוקים נוספים בפרשת בראשית המבוארים על פי החילוק הנ"ל בין רמש לשרץ. לדוגמא: "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ... ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (א,כו-כח).

נותר עדיין להבין מדוע ברוב הפסוקים בפרשתנו התורה כותבת "רמש" ולא מזכירה דגים?

 בעלי החיים הנכנסים לתיבה

את בעלי החיים הנכנסים לתיבה מתארת התורה כך: "מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו" (ו,כ);"מן הבהמה הטהורה... וכל אשר רמש על האדמה" (ז,ח); "וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה וכל הרמש הרמש על הארץ" (ז,יד). בכל הפסוקים הנ"ל, כותבת התורה רמש ולא כותבת שרץ.

הענין יתבאר על פי דברי חז"ל בפרשתנו על הפסוק "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו" (ז,כב), וזו לשון רש"י "אשר בחרבה - ולא דגים שבים". כלומר, על הדגים לא נגזרה גזירת כליון, וממילא נח לא הוצרך להכניסם לתיבה. לכן, בפסוקים שמתארים את בעלי החיים הנכנסים לתיבה והיוצאים ממנה התורה כותבת "רמש האדמה", למעט את הדגים.

בעלי החיים המתים במבול

בתאור המוות של בעלי החיים כותבת התורה במקום אחד "רמש", ובמקום אחר "שרץ". בפסוק כא' כתוב "ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף בבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם", ואילו בפסוק כג' כתוב "וימח את כל היקום... עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ...".

ישנו הבדל נוסף בין הפסוקים שמתארים את הגויעה ובין הפסוקים שמתארים את המחיה והוא בסדר בעלי החיים הכתובים בפסוק. בגויעה, מזכירה התורה את העוף ראשון ובסוף את השרץ ואת האדם, ואילו במחיה, היא מזכירה את האדם ראשון ובסוף את הרמש ואת העוף, וצריך להבין מדוע.

ועוד יש לשאול, מדוע כתבה התורה "שרץ", שמשמע מזה שגם הדגים גועו במבול, הרי הם חיו באוקינוס וניצלו מהמבול כדברי חז"ל הנ"ל?

הענין יובן בעזה"י על פי מדרש אחר של חז"ל וזו לשונו "מכל אשר בחרבה מתו - פרט לדגים [שלא היו בכלל הגזירה]. וי"א אף הן היו בכלל נאספין [נח היה מצווה לאסוף אותם לתיבה] אלא שברחו לים הגדול" (רמב"ן ז,כג).

וזו לשון הרמב"ן בבואו לבאר את השאלה כיצד הדגים לא מתו "...כי יתכן שמימי המבול הרותחים יתערבו בימים ויחממו עליוני הים בלבד... או כדברי הי"א שהיו דגי הימים שבתוך הארץ הקרובים מהם לאוקינוס ובורחים שם... אפילו אם ימותו כולם [הדגים שבתוך היבשה בנחלים, אגמים וכו'] הנה מרבית הדגה באוקינוס היא ושם לא ירד המבול... ומשם ניצולו הדגים...".

כלומר, על פי הדעה השניה במדרש מבאר הרמב"ן, שהדגים שחיו בתוך הארץ [אגמים, נחלים וכו'] מתו במבול [מקצתם או כולם] וכל הדגים שחיו באוקינוס נצלו.

ניתן להוסיף בעזה"י הסבר מדוע דוקא דגים אלו מתו ואלו ניצלו על פי המדויק מדברי רש"י על הפסוק "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (ו,יב), וזו לשונו "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן", ואילו דגים לא הזכיר, וכן בפסוק עצמו כתוב "על הארץ", ומשמע מכך, שהדגים לא חטאו ולכן לא נענשו (שפתי חכמים על ז,כב), לעומת שאר בעלי החיים שלמדו מהאדם, שזנה מין בשאינו מינו. לפי חלוקה זו נסביר את ההבדל בין דגי הנחלים והאגמים לדגי האוקיינוס כך: הדגים שבתוך הארץ [נחלים ואגמים] שקרובים אל האדם הושפעו ממנו כמו שאר בעלי החיים ולכן זנו וממילא מתו במבול, אבל רוב הדגים שחיו באוקינוס והיו רחוקים מן האדם לא הושפעו ממנו ולכן לא התקלקלו וממילא נצלו.

לפי זה תובן היטב לשון התורה "השרץ השרץ על הארץ". התורה השתמשה במילה "שרץ" כיון שהיא כוללת גם דגים, וללמדנו שגם הדגים ש"על הארץ" מתו במבול ורק הדגים שבאוקינוס נצלו.

עדיין צריך להבין מדוע בפסוק השני המדבר על המחיה כתוב "וימח... עד רמש..." ולא כתוב "שרץ", הרי גם חלק מהדגים מתו במבול?

ההבדלים בין גויעה למחיה

בעזה"י הדברים יובנו על פי ההבדל שבין "ויגוע" לבין "וימח", וכן על פי הסדר של הופעת בעלי החיים בפסוקים. את לשון "וימח" מפרש רש"י "הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו לכך נאמר לשון מחוי" (ו,ז). וכך גם כתב הרמב"ן "אחר שאמר ויגוע כל בשר... הוסיף לומר וימח, שנמחו הגופות והיו למים... כי היו המים רותחים כדברי רבותינו...".

עוד צריך להקדים את דברי הרמב"ן, הרד"ק, הספורנו ועוד מפרשים שדרשו את הכפילות של לשון מחיה בפסוק, שכתוב בסוף הפסוק פעם נוספת "וימחו מן הארץ", ללמדנו בפסוק זה, שבעלי החיים הללו נעלמו לגמרי ולא נשאר להם כל זכר, ואפילו הביצים שלהם הוכחדו [חוץ ממה שבתיבה].

זו הסיבה שהתורה לא כתבה "שרץ" בפסוק השני בענין המחיה, כיוון שאמנם מיעוט דגים מתו במבול אבל בודאי שלא נמחה שמם של הדגים, שהרי רובם נשארו בחיים. לכן נאמר שהדגים גועו אבל לא נמחו מן העולם.

לפי הסברנו [ששרץ כולל דגים] יובן גם סדר בעלי החיים בפסוקים אלו. בתאור גויעת בעלי החיים כתובים תחילה העוף, הבהמה והחיה כיוון שהם מתו ראשונים משום שאין להם שכל להנצל, ואחר כך כתוב "שרץ" הכולל גם את אותם הדגים שמתו במבול. הדגים מתו לאחר שאר בעלי החיים כיוון שהיו בתוך הנחלים והאגמים ועבר זמן רב עד שכל המים שבאגמים נהיו רותחים. העוף מת לפני הבהמה והחיה מחמת עדינותו וחלישותו. בני האדם מתו לבסוף כיון שיש להם שכל להנצל, כגון לברוח לראשי ההרים ולשים כיסוי לראשם מפני המים הרותחים (את הסברא לגבי בני האדם כתב הרד"ק).

אבל בתאור מחיית בעלי החיים, לאחר שכבר כל החיים מתו, התורה הקדימה את האדם לבעלי החיים האחרים כיון שנמחה לפני הבהמות לפי שגופו עדין יותר מגופם. לאחר הבהמות, נמחו הרמשים והעופות. זה יובן על פי דברי הרמב"ן וזו לשונו "וימחו מן הארץ - ... ומה צורך לומר כן, אולי מפני העופות ומקצת השרץ, לומר שלא נשאר בהם ביצים בכל עץ או תחת הארץ כי הכל נמוחו". כיון שלרמשים ולעופות יש ביצים בתוך מחילות האדמה, בסלעים ובעצים, לכן לקח זמן רב יחסית עד שנימוחו ביציהם. ומבין הביצים, תחילה נמחו הביצים של הרמשים כיון שרק מיעוטן נמצאות על העצים, לעומת ביצי העופות הנמצאים על העצים שנמחו מאוחר יותר.

 

 

יציאת בעלי החיים מהתיבה

בענין יציאת בעלי החיים מהתיבה כתבה התורה "כל החיה... בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ" (ח,יז); "כל החיה כל הרמש וכל העוף" (ז,יט). התורה כתבה "רמש" ולא "שרץ", ומבואר הדבר על פי הנ"ל, שהדגים לא הוכנסו כלל לתיבה וממילא לא יצאו ממנה.

 פחד בעלי החיים מהאדם

בענין הפחד של החיות מהאדם כתבה התורה "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו" (ט,ב). התורה מזכירה את הרמשים וגם את דגי הים מה שאין כן בפסוקים שהבאנו לעיל שלא הזכירה את הדגים, כיון שגם הדגים פוחדים מבני האדם.

 התרת בעלי החיים באכילה לאדם

בענין התרת הבשר לנח ובניו כתבה התורה "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב". התורה כתבה "רמש" וכללה בזה בהמות, חיות ועופות, ולא פרטה אותם במפורש כמו בשאר המקומות. ועוד הוסיפה את המילים "אשר הוא חי", וצריך להבין מדוע.

ועוד קשה, מדוע כתבה התורה "רמש" ולא "שרץ", הרי לאדם הראשון היה אסור לאכול גם דגים, כמו שמוכח במסכת סנהדרין דף נ"ט ע"ב, ואם כן, לנח הותרו גם הדגים באכילה, ומדוע כתבה התורה "רמש" שמשמע ממנו כל השרצים חוץ מהדגים?

התשובה פשוטה, התורה הוסיפה את המילים "אשר הוא חי" על מנת לרבות את הדגים. כך כתבו הרד"ק (בפירושו הראשון) והטור עה"ת.

ונשאר לברר מדוע לא כתבה התורה "שרץ" ולא היתה צריכה להוסיף את המילים "אשר הוא חי"? וגם לזה התשובה פשוטה, שהרי התורה לא הזכירה כדרכה את כל שאר סוגי בעלי החיים: בהמות, חיות ועופות, אלא רק כתבה "רמש", ואם כן ברור, שכוונתה היתה לקצר בלשונה, כיוון שבפסוק הקודם לפסוק זה כבר הזכירה את כל סוגי החיות ואין צורך לחזור עליהם שוב, ולכן כתבה "רמש" כאשר בכונתה לכלול את כל בעלי החיים המהלכים על הארץ [ואפילו העופות בכלל זה, כיון שיש להם רגלים ומהלכים על הארץ], והוסיפה "אשר הוא חי" לרבות את הדגים שאינם בכלל רמש כיון שאין להם רגלים ואינם מהלכים. ואם היתה כותבת "שרץ" היו כלולים בזה רק השרצים והרמשים הזוחלים, אבל לא הבהמות, החיות והעופות וממילא היה הכרח להאריך ולפרטם, לכן קצרה התורה והשתמשה בלשון "רמש". והדברים נפלאים ומדויקים, ב"ה.