"שארו זו אשתו"

"שארו זו אשתו"

"שארו זו אשתו"

"אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו, ולאחתו הבתולה הקרובה אליו..." (כא,ב-ג).

וזו לשון רש"י "כי אם לשארו – אין שארו אלא אשתו".

פרוש המילה "שאר" בעברית היא קירבה, וכמו שמתרגם אונקלוס "אלהן לקריביה דקריב ליה" [וכן רש"י בסוף פרשת אחרי מות], ולפי זה בפשטות יוצא, שהקרוב ביותר אל האדם זוהי אשתו ולכן כאשר התורה אומרת סתם "קרוב" היא מתכוונת לאשתו של האדם.

אמנם

אפשר לומר אחרת בעזה"י. לגבי כל קרובי המשפחה פשוט לכל אדם שהם קרובים אליו, כיון שמבחינה גופנית יש ביניהם דמיון וקשר, אבל לגבי אשתו היה מקום לחשוב שכל הקשר בינה לבין בעלה הוא קשר חיצוני, כמו שחשבו מתוך נחשלות וקלקול בעולם העתיק, שהאשה היא כמו עבד של בעלה, או שאנשים יחשבו שנישואין זה רק שותפות בעלמא, אבל מצד האמת אין קשר, קורבה ודבקות בין הבעל לאשתו, וממילא לכהן יהיה אסור להטמא לאשתו, או שיחשבו שכל המצוה להטמא לה היא מעשית בלבד, על מנת שיטפל בצרכי קבורתה, לכן התורה קוראת לאשתו של אדם "שארו", דהיינו קרובה אליו, ללמד אותנו, שאשתו של אדם היא חלק ממנו וקשורה אליו בקשר חזק ואמיתי, כדברי הגמרא במסכת כתובות (סו.) "אשתו, גופו הואי".

שאר מלשון שארית

ונוסיף בעזה"י לבאר מעט את המילה "שארו". בפשטות, המילה "שארו" היא מלשון שארית, דהיינו מדובר בשני חלקים של דבר שלם שכל חלק נשאר מהשני, והתורה משתמשת בלשון זו על מנת ללמדנו [גם מצד האמת זו המילה הנכונה ביותר] שאיש ואשתו הם דבר אחד וכמאמר חז"ל "פלגא גופא", כאשר כל אחד משלים את השני לדבר שלם, כל אחד הוא שארית של השני.

הערת הרב אביגדר נבנצל שליט"א – "וכל אחד מהם עוזר לשני להשאיר אחריו שארית לדורות עולם".

המילה "שאר" מופיעה גם בסוף פרשת אחרי מות בפרשת העריות "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (יח,ו), ומופיעה גם בהמשך הפרשיה "שאר אביך הוא, שאר אמך הוא", כאשר הפסוק הראשון משמש כותרת לכל העריות.

שאר לעומת שאר בשר

נלע"ד בעזה"י שיש הבדל בין שאר סתם לבין "שאר בשר". "שאר בשר" פירושו, קירבה מצד הבשר, למשל אח ואחות שנולדו מאותם הורים, מאותו בשר, ולכן שניהם שאריות של אחד את השני, שניהם ממשיכים את ההורים ושניהם חלק מההורים וממילא הם משלימים אחד את השני בהמשכיות ההורים (רש"י במדבר יב,יב), וכל זאת דווקא בקרבת משפחה לא דרך חיתון. לעומתם, בעל ואשתו אין הם קרובים מצד הבשר אלא מצד הנפש, שהם באמת נשמה אחת שהתפרדה בירידה לעולם הזה, ובעולם הזה מוצאים האחד את השני, ומתחתנים ומתחברים שני "השארים" מחדש לדבר אחד (זוה"ק, יבמות סג.). לאחר שנולד ילד הם גם קרובים מבחינת הבשר ככתוב "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[עיי"ש רש"י ורמב"ן].