איסור העברה למולך

איסור העברה למולך

חומרת החטא ועונשו                                                         

"ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל… אשר יתן מזרעו למלך [מולך] מות ימות… ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אתו מקרב עמו כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי…" (כ,ב-ג).

וכן בפרק יח (כא)"ומזרעך לא תתן להעביר למלך ולא תחלל את שם אלקיך אני ה'".

בחומרה רבה מתיחסת התורה לאיסור זה. חומרה זו באה לידי ביטוי באריכות דברי התורה על חומרת חטא זה,

אף על פי שהוא בכלל שאר סוגי עבודה זרה. וכן באה לידי ביטוי בנזק החמור שנגרם כתוצאה מחטא זה, וכן בעונש הקשה.

לגבי הנזק התורה כותבת, שהמעביר בנו ובתו באש מטמא את מקדשו של הקב"ה, ומהו מקדשו של הקב"ה? רש"י ד"ה "טמא" כותב "את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי…". וכן מחלל את שם קדשו, גורם לחילול שם ה', יותר מאשר עבודה זרה אחרת.

לגבי העונש הקשה אומר הרמב"ן (כ,ב) "וזה טעם עם הארץ ירגמוהו באבן, כי לא אמר מות יומת באבן ירגמו אותו, כאשר אמר בכולן, אלא הזכיר עם הארץ, לומר שכל אנשי הארץ כל ישראל חייבין להקדים ולסקלו כי לכולם יזיק, כי גורם לשכינה שתסתלק מישראל…ואני אתן את פני באיש ההוא… כי שמי הגדול והנורא יכרית אותו, ולא הזכיר בכרת אוב וידעוני מלת אני ולא בשום כרת אחר…".

מדוע התורה מאריכה בענין איסור המולך יותר מאשר בשאר סוגי עבודה זרה? מדוע עונשו של העובד למולך חמור יותר מאשר עונשו של העובד לעבודה זרה אחרת? ומדוע העובד למולך גורם לחילול שם ה' יותר מאשר העובד עבודה זרה אחרת?

הקשר בין המולך ובין עקידת יצחק

נלע"ד בעזה"י שהדברים יובנו על פי דברי חז"ל במסכת תענית (ד.) וזו לשונם "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי - אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב… ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם".

וכך הסביר גמרא זו רש"י שם "[הפסוק הנ"ל נאמר לגבי עבודת המולך]…שלא תאמרו הלא צוה כמו כן הקב"ה ליפתח ומישע ואברהם, כי מעולם לא צויתי למישע לשרוף את בנו באש… ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם, כלומר שאף על פי שצויתי לו - מעולם לא עלתה על לבי לשחוט בנו אלא לנסותו מפני קטיגורו…".

וכך כתב רש"י עה"ת (בראשית, כב,ב) ד"ה "והעלהו": "לא אמר לו שחטהו לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו, אלא להעלהו להר לעשותו עולה ומשהעלהו אמר לו הורידהו".

כלומר, שצווי הקב"ה לאברהם "והעלהו לי לעולה", הינו בעל משמעות כפולה. משמעות אחת היא להעלות את יצחק לשמים כמו קרבן עולה, דהיינו לשחוט אותו, ומשמעות שניה היא להעלות אותו על המזבח [שנמצא על ההר] כמו שמעלים עולה על המזבח. ואכן, הקב"ה לא חזר בו, ח"ו, אלא צוה את אברהם בלשון כזו המשתמעת לכאן ולכאן, מתוך כוונה שאברהם יבין את המשמעות של שחיטה ועל ידי כך יעמוד בנסיון, כאשר באמת כוונת הקב"ה היא לעליה על גבי ההר והמזבח ולא לשחיטה.

על פי הגמרא בתענית והסברו של רש"י, כך היא משמעות הדברים: ירמיהו הנביא הזהיר את ישראל שלא יקריבו את בניהם למולך, ולא ילמדו מיצחק בן אברהם שכמעט הועלה לעולה, כיון שהקב"ה לא התכוון שאברהם ישחט את יצחק אלא התכוון שרק יעלהו על גבי המזבח.

אריכות דברי התורה

אפשר להסביר שהסיבה שהתורה מאריכה באיסור המולך יותר מאשר בעבודה זרה אחרת היא, כיון שיש מקום לבני ישראל לטעות במולך יותר מאשר בעבודה זרה אחרת, וללמוד מציווי הקב"ה את אברהם. התורה מאריכה בדבריה על מנת לעקור מחשבה רעה מלבות בני ישראל, שכאילו הקב"ה חזר בו מכוונתו הראשונה לשחוט את יצחק, וממילא יוצא ממחשבה רעה זו, שהקרבת הבן היא דבר משובח אם הוא נעשה לשם ה'. מחשבה רעה זו היא מחשבתו של בלעם הרשע כמו שכתב רש"י בפרשת בלק (במדבר כב,לד).

חומרת העונש כתוצאה מחילול שם ה'

כאשר יהודי מעביר בנו למולך הוא גורם לחילול השם גדול, כיון שעל ידי כך יחשבו אומות העולם וחלק מבני ישראל כמחשבתו השגויה של בלעם, שהקב"ה חזר בו מציוויו לשחוט את יצחק, ובאמת כשר הדבר בעיני הקב"ה שיקריב אדם את בנו לשם ה', לעומת שאר עבודה זרה, שפשוט לכל אדם שהיא נגד רצון ה'.

סיבה נוספת לעונשו הגדול של המעביר בנו ובתו באש היא האכזריות הגדולה שצריך להפעיל על מנת להתעלל כך ביצור האהוב ביותר על האדם, הרי זו ירידה לשפל המדרגה [עיין על כך ברמב"ן יח,כא].

כאשר יהודים חוטאים במולך מתחלל שמם של ישראל, וכך נראה שהם אינם רחמנים ואינם גומלי חסדים, בעוד אלה הן תכונות אלקיות של טוב ה', הנטועות בעם ישראל ומתגלות בהם מכוח נשמתם האלקית.