פרשת כי-תשא: מחצית השקל כתיקון לבעיות הספירה

מחצית השקל כתיקון לבעיות הספירה

ספירה ישירה גורמת לנגף

"כי תשא את ראש בני ישראל… ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם. זה יתנו… מחצית השקל"(ל,יב-יג).

בפסוקים אלו כתוב, שאסור לספור את עם ישראל בצורה ישירה [על ידי ספירת אנשים ישירות], ואם יספרו את ישראל, ח"ו תהיה מגפה בעם ישראל. כמו שהיה כאשר דוד המלך מנה את ישראל ונענשו ישראל ומתו מהם שבעים אלף במגפה (סוף שמואל ב',כד).

כמובן שטעמי המצוות נשגבים מבינתנו, אבל בכל זאת ננסה לקרבם אל שכלנו.

ספירת עם ישראל בצורה ישירה

עלולה לגרום לישראל שתי מחשבות רעות ושגויות, כאשר אחת ממחשבות אלו יכולה אף לגרום לנגף.

המחשבות הרעות שעלולות להווצר כתוצאה מהספירה

מחשבה רעה ראשונה - אין הבדלים ומדרגות בתוך עם ישראל. כיון שבספירה מחשיבים כל אדם כמספר אחד, ואין הבדל בין כהן לישראל, ובין צדיק לרשע, תלמיד חכם לעם הארץ, יכולה להשתרש טעות, שאין הבדל בין כל האנשים שהזכרנו לעיל, וכולם שוים במדרגתם (אורי אליצור).

מחשבה רעה שניה - ניתוק בין הכלל ובין הפרט. כיון שבספירה כל אחד הוא מספר שלם, יכול יהודי לחשוב שיש ניתוק בין הפרט לכלל, וכל יהודי יכול להיות שלם גם כאשר הוא לא חלק מהכלל ומנותק ממנו. כהמשך לטעות זו יתכן שיהיו יהודים שלא ירצו להיות מחוברים לעם ישראל מסיבות שונות, וירצו לעבוד את הקב"ה לבד. מחשבה רעה כזו יכולה ח"ו לגרום למגיפה בעם ישראל.

החומרה בפרישה מן הצבור

אם יאמר אדם היתכן שמחשבה רעה זו היא כל כך חמורה שיכולה לגרום לנגף, נראה לו את דברי הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ג הי"א) "הפורש מדרכי צבור אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא".

כלומר, יהודי המנתק עצמו מכלל ישראל אין לו חלק לעוה"ב, מפני שהשפע האלקי לא מחיה אותו ועוד בחייו נקרא רשע וחשוב כמת.

סיבת הדבר תובן על פי דברי הרמח"ל בספרו דעת תבונות עמ' קסז' "והנה כל מגמתו ית' בכל סדרי השפעתו היא לעומת כנסת ישראל, שכל הכוונה אליה תמיד, כענין שנאמר "נפלאתיך ומחשבתיך אלינו (תהילים מ,ו)…". ישנם לכך הרבה מקורות נוספים.

כלומר, השפע האלקי יורד לעולם דרך כנסת ישראל [כלל ישראל] ולא דרך יהודים פרטיים, ולכן יהודי שמתנתק מעם ישראל הוא מתנתק בעצם ממקור חייו, וח"ו כתוצאה מזה יכולים יהודים למות במגפה.

הפיתרון - מחצית השקל

על מנת לפתור בעיה זו אמרה לנו התורה שיש לספור את עם ישראל על ידי מחצית השקל, ככתוב "...ולא יהיה בהם נגף... זה יתנו... מחצית השקל" (ל,יג). הספירה באמצעות מחצית השקל מחנכת את האדם ומובילה אותו להכרה שהוא רק "חלק מ...", שהרי הוא נותן חצי שקל ולא שקל שלם.

השימוש שעושים בכסף המנין

גם השימוש בכסף המנין פותר את הטעויות. וזו לשון רש"י לגבי השימוש בכסף "שנכתב כאן תרומת ה' שלש פעמים, אחת תרומת אדנים... והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן משהוקם המשכן... ונתנו כל אחד מחצית השקל והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה… והשלישית היא תרומת המשכן…" (ל,טו).

נלע"ד בעזה"י שהסיבה שקונים בכסף המנין דוקא קרבנות ציבור היא על מנת להרחיק מלבבות בני ישראל את המחשבה הרעה כאילו כל יהודי הוא פרט בפני עצמו ולא חלק מהכלל. לכן קונים מהכסף של העם דבר אחד, קרבן המשותף לכולם, ללמדנו שכל עם ישראל יחד משלימים לדבר אחד.

כמו כן, העובדה שאת קרבנות הציבור לא יכול יחיד לנדב אלא דוקא צבור, מחנכת אותנו להכיר במעלתו של הציבור, שהיא הרבה יותר שלמה וגדולה משל היחיד. והשלמות של האיש הישראלי היא רק כאשר הוא חלק מעם ישראל.

עיון בספירותיו של שאול המלך

שאול המלך מנה את ישראל בספר שמואל בצורה עקיפה, אבל לא על ידי מחצית השקל, וצריך להבין אם כן, כיצד נפתרה הטעות הראשונה [ניתוק הפרט מהכלל]?

נלע"ד בעזה"י שמדקדוק בדברי חז"ל נבין את התשובה.

במנין הראשון כתוב "ויפקדם בבזק" (יא,ח), וזו לשון רש"י "רבותינו אמרו בשברי חרסים". אולי הסיבה שפקדו אותם דוקא בשברי חרסים ולא בדברים שלמים היתה על מנת שיחדור ללבם הענין שכל אחד הוא רק חלק מדבר שלם, כמו שספרו בחצאי שקלים ולא בשקלים שלמים.

במנין השני כתוב "וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים" (טו,ד). וזו לשון רש"י "אמר לכל אחד ואחד שיקח טלה מצאנו של מלך ואחר כך מנה את הטלאים, לפי שאסור למנות את ישראל".

אולי הסיבה ששאול המלך מנה את ישראל דוקא בצאן המלך היתה כדי להזכיר להם שכל עם ישראל ביחד הם דבר אחד המאוחד תחת מלך אחד, ולא כל אחד בפני עצמו.

הערת הרב אביגדר נבנצל שליט"א – "ולפי תרגום יונתן מנה אותם בטלאים של קרבן פסח, והרי על כל טלה יותר ממנוי אחד". כלומר, על ידי שספרו את בני ישראל בקרבן הפסח שהביא כל אחד, ועל כל קרבן צריכים להיות מנוים מספר אנשים [בדרך כלל בני משפחתו] ולא אדם אחד, אם כן, לאדם עצמו יש רק חלק בקרבן ולא הכל, וזה רומז לכך שכל אדם הוא רק חלק ולא שלם. וזו לשון הרמב"ם בהל' קרבן הפסח "יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר, והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו, ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד שנאמר יעשו אותו" (פ"ב,הל"ב).

מספיקה ספירה עקיפה

אמנם אפשר לפרש באופן אחר, שעצם העובדה שלא סופרים את ישראל בצורה ישירה אלא בצורה עקיפה, על ידי חפץ, מזכירה ליהודים שאסור לספור את ישראל בצורה ישירה, וזה מזכיר להם שיש פגם בספירה של יהודים ויכולות להווצר ממנה טעויות, ועל ידי כך אין הם טועים בטעויות שכתבנו למעלה. לפי הסבר זה, לא צריך דוקא לספור על ידי מחצית השקל.

קנית אדנים מחנכת לאחדות ולא לאחידות

על מנת לפתור את הבעיה הראשונה בא השימוש השני שעושים בכסף, והוא קנית אדנים למשכן. אף על פי שמבחינה חיצונית האדנים שווים - כולם מכסף וכולם באותו גודל וצורה, מכל מקום כל אדן הוצב במקום אחר במשכן. היו אדנים שזכו להמצא בקודש הקדשים, היו ששמשו בקודש והיו ששמשו בשביל הפרוכת.

למדנו מכך, שאף על גב שכל היהודים נראים דומה מבחינה חיצונית, מכל מקום הם שונים, והאחדות של עם ישראל אין פירושה אחידות, שכולם שווים לגמרי, אלא משמעותה היא שכל חלק מעם ישראל הוא הכרחי, וכאשר אחד חסר - כל הגוף הישראלי חסר.

בתפקיד האדנים יש רמז לתפקידו של עם ישראל. תפקידו של כל אדן הוא להיות כלי קבול לקרשים ועל ידו המשכן עומד והשכינה שורה, וזהו תפקידו של עם ישראל בעולם, להיות עם ששכינה שורה בו, וכאשר יש חור ואפילו קטן מאד בכלי הקיבול - המים נוזלים. [עיין במה שכתבנו על פורים, שם כתבנו תועלות נוספות במחצית השקל בהקשר לחג הפורים וזרעו של עמלק].

סדר הפרשיות בתחילת "כי תשא"

עקרון דומה מצאנו בסדר הפרשיות הראשונות בפרשת "כי תשא" על דרך הרמז. בראש הפרשה מופיעה פרשית מחצית השקל הנותנת רושם שכל עם ישראל שווים באופן מוחלט ואין הבדלים בין צדיק לרשע, זקן לנער, שהרי כולם נותנים סכום זהה וכולם חשובים שווים בספירה. אבל מיד לאחר פרשיה זו מופיעה הפרשיה השניה שמגלה באופן ברור שיש הבדלים בקודש - יש את אהרון ובניו ויש את שאר עם ישראל ככתוב "ורחצו אהרן ובניו ממנו... בבאם אל אהל מועד... או בגשתם אל המזבח לשרת" (ל,יט-כ). יש אוהל וכלים קדושים ויש אוהל וכלים לא קדושים.

אם כן, מהו פירושה של האחדות הזו?

באה הפרשיה השלישית והכריעה את כולן. פרשית פיטום הקטורת מלמדת אותנו שכאשר חסר סממן אחד - ואפילו הוא החלבנה, המסמלת את הרשעים שיש להם ריח רע - "ואם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה". והרמז בדבר, שכאשר אפילו חלק קטן מעם ישראל, ואפילו הוא הרשעים - חסר, עם ישראל כולו חסר. וכדבריו של ר' יהונתן איבשיץ בספרו "יערות דבש", שכאשר חלק מעם ישראל מגלחים זקנם בתער כאילו אף לשלומי אמוני ישראל יש חצי זקן מגולח בתער.

זה מלמד אותנו שהשוויון שדברנו עליו במצות מחצית השקל - אין משמעותו אחידות אלא ענינו אחדות, שכאשר חצי שקל אחד חסר - קרבן הציבור חסר, והשכינה לא שורה בצורה שלמה. דבר זה משול לגופו של אדם. לא כל האברים שווים, יש ראש ויש צפורן, אבל כל אבר נצרך בגוף האדם, וכולם יחד יוצרים בריאה אחת שלמה.