נעשה ונשמע

נעשה ונשמע

מתי בני ישראל אמרו נעשה ונשמע?

בפרק כ"ד מסופר על קריאת ספר הברית לפני בני ישראל ודבריהם "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". בתגובה לכך, מרע"ה כרת ברית בין הקב"ה לבין בני ישראל וזרק עליהם את דם הברית.

ישנה מחלוקת במכילתא מתי ארעו מאורעות פרק

זה - קודם מתן תורה או לאחר מתן תורה ולפני חטא העגל. ונחלקו הראשונים באיזו שיטה לנקוט: רש"י נקט כדעה שאומרת שמאורעות פרק זה ארעו לפני מתן תורה [עי' אוה"ח הקדוש שכותב לשיטה זו ראיות], ואילו הראב"ע, הרמב"ן והרשב"ם סוברים שמאורעות פרק זה ארעו לאחר מתן תורה ויש מוקדם ומאוחר בתורה.

צריך להבין לפי שיטת רש"י, מדוע התורה כתבה פרשיה זו של כריתת הברית דוקא במקומה הנוכחי ולא כתבה אותו כסדר - קודם מתן תורה, בתחילת פרשת יתרו.

נלע"ד בעזה"י להסביר, שבזה התורה למדה אותנו שני לימודים חשובים:

ביטוי עיקרי לברית היא השראת שכינה במשכן

מטרת התורה בסדר זה הייתה להסמיך את ענין כריתת הברית לבנית המשכן [פרשת תרומה], ובכך ללמד אותנו את היסוד החשוב, שביטוי מעשי מרכזי לכריתת הברית בנוסף למתן תורה, היא השראת השכינה בתוך בני ישראל ככתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה,ח). ההתגלות של הקב"ה, האין סוף, בתוך הסוף, בתוך משכן שעשוי מעצים ועורות, מגלה שאלקינו מתגלה בארץ מתוך מטרה לקדש ולרומם אותה.

מהשכליות לחוקים

מטרה נוספת היא להסמיך קבלת הברית והמצוות ב"נעשה ונשמע" לפרשת משפטים שרובה עוסקת במצוות שכליות, על מנת ללמדנו טענה חזקה מדוע לקבל את כל מצוות התורה כמצוות אלקיות ואפילו את החוקים שלא מובנים לנו כלל. והטענה היא: מהמצוות השכליות נלמד על שאר המצוות, וכשם שבמצוות השכליות אנו רואים חכמה עצומה ונפלאה, וכן רואים אנו שמטרתם היא לעזור ולסייע במוסר עדין וישר, כך גם נהיה בטוחים ששאר המצוות הם בחכמה נפלאה ועצומה ומטרתם לעזור, לתקן ולהיטיב.

כיצד אנו למדים טענה זו מסמיכות פרשיות זו? מהסמיכות למדנו, שבני ישראל, לאחר שראו את כל המצוות השכליות עם כל חכמתם האלקית [הכתובות בפרשת משפטים], היו בטוחים שגם שאר המצוות - החוקים, למרות שהם לא מבינים אותם, בודאי הם אמיתיים ונכונים כמו המצוות השכליות שמבינים אותן ורואים בהן חכמה עצומה ונפלאה, וזה הביאם לומר "נעשה ונשמע" בסוף הפרשה. כלומר, קיבלו עליהם לקיים את כל מצוות ה' אפילו מבלי שבחנו האם הן טובות ונכונות או לא.

זאת בדומה לתשובתו של רבה לההוא צדוקי (שבת פ"ח:) "אמר לו: אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם", וכתב על כך רש"י "התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטענו בדבר שלא נוכל לעמוד בו".

צוו על דינין וכיבוד אב ואם במרה

אף על פי שפרשת משפטים, לשיטת רש"י, עדיין לא נאמרה, אלא רק לאחר מתן תורה, ואילו כריתת הברית ואמירת "נעשה ונשמע" היו לפני מתן תורה, ואם כן, מנין למדו בני ישראל על מעלתם של המצוות, מכל מקום, כבר ציווה הקב"ה את בני ישראל על ה"דינין", שהן מצוות שכליות, במרה, כמו שהגמ' במס' סנהדרין (נו:) אומרת "והתניא עשר מצוות נצטוו ישראל במרה - שבע שקבלו בני נח והוסיפו עליהם דינין ושבת וכיבוד אב ואם". [עי"ש בפרשנים בפירוש "דינין"]. ובנוסף ל"דינין", צוו גם על מצות כיבוד אב ואם שלפי המהר"ל היא המצוה השכלית ביותר מכל המצוות. ממצוות שכליות אלו למדו על שאר חוקי התורה.

ואל תהיה קלה בעיניך מצות "דינין" ותאמר שלא רואים בה חכמה נפלאה, וזו לשון הרמב"ן עה"ת בביאור מצוה זו המוטלת גם על בני נח "ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע המצות שלהם אינם להושיב דינין בכל פלך ופלך בלבד [שיטת הרמב"ם], אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלוה ולווה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל..." (בראשית לד,יג).

רש"י עה"ת (כד,ג) כותב אחרת מהגמרא בסנהדרין את המצוות שנצטוו במרה, וזו לשונו "ואת כל המשפטים - ז' מצות שנצטוו בני נח, ושבת, וכבוד אב ואם, ופרה אדומה, ודינין, שניתנו להם במרה". אפשר להסביר שמצות פרה אדומה, שהיא החוקה שטעמה הוא הקשה ביותר, שעליה אמר שלמה המלך "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז,כג), ניתנה ביחד עם הדינים שהם מצוות שכליות מאד, על מנת שיבואו אלה וילמדו עליה, ובני ישראל יקבלו את כל המצוות, גם החוקים, ב"נעשה ונשמע".