שמיעה לקול האות

שמיעה לקול האות

"ולא ישמעו לקל האת הראשון והאמינו לקל האת האחרון" (ד,ח).

מדוע התורה השתמשה בביטוי "קול האות", הרי את האותות של המטה הנהפך לנחש והיד המצטרעת ונרפאת רואים בעינים ולא שומעים באזנים?

פסוק זה יבואר על פי מדרש אבכיר בילקוט שמעוני וזו לשונו "מה תלמוד לומר לקול, אמר ריש לקיש שהיה המטה מדבר לפני ישראל: עם משה הייתי במדין ונהפכתי לנחש ואחר כך נעשיתי מטה, ואף היד מרימה קולה: טהורה הייתי ונטמאתי וחזרתי

ונטהרתי, וכן במצרים להודיע גדולתו של הקב"ה". כלומר, מדרש זה דורש לשון קול לדבור של המטה והיד.

הסבר אחר על פי רש"י

נלע"ד בעזה"י שמהמילה "לקול" למד רש"י את פרושו "והאמינו לקל האת הראשון - ומשתאמר להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לשון הרע, יאמינו לך, שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם לוקים בנגעים, כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה".

מהמילה "לקול" למד רש"י, שבנוסף לעשיית האות, היה גם דבור שהיווה הוכחה לנבואתו של מרע"ה, והוא הדבור שבגלל שסיפר עליהם לשון הרע נענש בצרעת. ב"שפתי חכמים" הביא דעה, שרש"י למד לפרש כך על מנת להסביר מדוע יאמינו לאות השני אף על פי שלא יאמינו לאות הראשון, אבל עדיין חסר מדוע רש"י פירש דוקא הוכחה מסוג של דבור, ולפי דברנו ניחא.

 צריך עיון כיצד רש"י מפרש את המילה "לקל" הכתובה באות הראשון. יתכן שרש"י סובר, שגם באות הראשון סיפר מרע"ה לבני ישראל שאמר עליהם לשון הרע ולכן נהפך המטה לנחש, אלא שרש"י פירש זאת על האות השני וממנו נלמד על האות הראשון.

מדוע רש"י לא פירש כך על האות הראשון וממנו נלמד על האות השני? תשובה: באות השני, הדבור של משה על לשון הרע ועל עונש הצרעת, מהווה הוכחה [מסתבר שהוכחה חלשה] לכך שהקב"ה דיבר עם משה, ואילו באות הראשון, שמרע"ה לא נענש אלא רק הוזהר (כך גם מוכח מפרוש ה"שפתי חכמים" הנ"ל), הסיפור על כך לא מהווה הוכחה, ולכן יש צורך לכתוב דרשה זו על האות השני על מנת ללמדנו מדוע בני ישראל יאמינו למרע"ה באות השני יותר מאשר באות הראשון.