בין פירוש רש''י לפירוש הזוהר בנושא נגעי בתים

ספר הזוהר לימד שבענייני קדושה יש שלושה מעגלים כפולים:
"דתנינן: ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קב"ה אורייתא וישראל. וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא. קב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא. אורייתא הכי נמי סתים וגליא. ישראל הכי נמי דרגא על דרגא. הדא הוא דכתיב 'מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל' ".
[שנינו: ג' דרגות הן, מתקשרות זו בזו: הקב"ה, תורה וישראל. וכל אחת, דרגה על דרגה, נסתר ונגלה. הקב"ה כך, התורה כך וישראל כך, דרגה על גבי דרגה]
(זוהר חלק ג דף עג/א)

פרשת מצורע מספקת הזדמנות מיוחדת להציץ בהבדלים בין פרשנות הפשט לפרשנות הסוד.

'כִּי תָבאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה' פותחת התורה את פרשת נגעי בתים באופן חגיגי משהו, ומסבירה את הלכות הבית שנגע צרעת דבק בקירותיו.
ובמה בא לידי ביטוי המימד החגיגי שבדבר? מה כבר יכול להיות חגיגי בנגע צרעת? רש"י ציטט את חז"ל שהסבירו שיש בנגעי הבתים 'בשורה': לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם... וכדי להיטהר מהנגע נותץ את קירות הבית ומוצאן'.

על גבי הסבר זה בא הסבר הזוהר לפרשה זו, לאחר שהזוהר שואל מספר שאלות:
אם מטרת התורה היא שנמצא את המטמון שהאמוריים הניחו, מדוע צריך להביא את בעל הבית למצב שהוא צריך דוקא לנתץ את אבני ביתו?

שאלה נוספת שואל הזוהר על החיוב להחליף את האבנים והעפר של הבית בו נמצא הנגע: אם הנגע הופיע כדי לחשוף מטמוניות שהוסלקו בקירות הבית, מדוע על בעל הבית להביא אבנים חדשות במקום המנוגעות ולקחת עפר אחר? הרי הנגע בא רק לחשוף את המטמון – נחשף המטמון, יוחזרו האבנים למקומן. הצורך למצוא אבנים אחרות ועפר אחר, מה שלוקח זמן וממון רב, שוב אינו בכלל 'בשורה טובה' כל כך.

לאור שאלות אלו וכדי להתאים את הלכות הבית המנוגע לסיבה הפנימית רוחנית של צרעת הבית, מסביר הזוהר שמטרת הנגע והתיקון שלו היא ביצוע תיקון של פגם רוחני הגובל בעבודה זרה, שהטביעו גויי הארץ במחשבתם בבתים אליהם נכנסנו לאחר כיבוש הארץ.

ספר הזוהר מלמד שיש לכוונתו של אדם כח גדול, בין אם זה בדברים שבקדושה, ובין חלילה לדברים אחרים. את מצוות ישוב ארץ ישראל יש לעשות בכוונה טהורה וקדושה, ועל כן יש להיזהר שלא ל'הסתבך' בבתים שכוונות בוניהם היו לעבודה זרה. כוונה כזו סותרת את הכוונה שמכוון איש ישראל לפני עשיית דברים שבקדושה – שיהיו הדברים לנחת רוח לקדוש ברוך הוא, מתוך כוונה לייחד במעשה שמים וארץ למען שמו באהבה.

עד כדי כך חמורה כוונה שלילית שעמדה ביסוד בניין הבית, שיש לנתץ את הבתים שנבנו כך ולבנות בהם לפחות חלק חדש אחד בכוונה לשם ה', ומתוך כך תתפשט כוונה קדושה זו גם על שאר הבית. לפי הזוהר סוד הנגע שאחז בקירות הבית הוא שהכוונות השליליות בעת בנייתו הביאו על כתליו נגע צרעת המסמל את הטומאה, ומתוך השלכת האבנים והעפר הקודמים והחלפתם בחדשים יווסד הבנין על יסוד הקודש.

וזוהי הבשורה הטובה שיש בדבר, כי אם בנין ארץ ישראל שהיא יסוד לשכינה ייבנה לשם שמים, לשם 'תיקון עולם במלכות ש-ד-י', קדושה זו תתפשט מכאן לעולם כולו לנצח נצחים.
לכן בטרם עשיית מצוה אנו מבקשים: "וִיהִי נעַם אֲדנָי אֱלהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ", כלומר, שעל המעשה האנושי שלנו תחול קדושתו של הקב"ה.

מאמר הזוהר לפרשה:
זוהר חלק ג דף נ/א
כתיב, כי תבאו אל ארץ כנען וגו', 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם', וכי אגר טב הוא דישתכח באינון דזכאן למיעל בארעא, אלא הא אוקמוה, לאשכחא מטמונין דאטמרן בביתייהו, ולאהנאה לון לישראל:
['ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם', וכי שכר טוב הוא שיימצא לזוכים לעלות לארץ, אלא זאת העמידו, למצוא מטמונים שהטמינו בבתים ולהנות בהם לישראל]
אבל תא חזי, זכאין אינון ישראל דאינון מתדבקן ביה בקודשא בריך הוא, וקודשא בריך הוא רחים להו, דכתיב (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר יהו"ה, ומגו רחימותא דיליה אעיל להו לארעא קדישא, לאשראה שכינתיה בינייהו, ולמהוי דיוריה עמהון.
[אך בא וראה, זכאים הם ישראל שהם מתדבקים בקב"ה והקב"ה מרחם עליהם... ומתוך הרחמים הללו הביא אותם לארץ הקדושה, להשרות שכינה ביניהם ולהיות מדורו עמהם]
תא חזי, כתיב (שמות לה כו) וכל הנשים אשר נשא לבן וגו', בשעתא דהוו עבדין עבידתא, הוו אמרי דא למקדשא, דא למשכנא, דא לפרוכתא וכן כל אינון אומנין, בגין דתשרי קדושה על ידייהו, ואתקדש ההוא עבידתא, וכד סליק לאתריה, בקדושה סליק:
[בא וראה, בשעה שהנשים היו עושות במלאכתן היו אומרות: 'זה למקדש', 'זה למשכן', 'זה לפרוכת', וכל כל שאר האומנים, כדי שע"י כך תשרה קדושה על ידיהם ויתקדש הדבר החדש שנעשה, וכשיעלה למקומו, בקדושה יעלה]
כגוונא דא, מאן דעביד עבידתא לעבודה זרה או לסטרא אחרא דלא קדישא, כיון דאדכר ליה על ההוא עבידתא, הא רוח מסאבא שריא עלוי, וכד סליק עבידתא, במסאבא סליק:
[בדרך זו, מי שעושה עבודה לעבודה זרה או לצד אחר שאינו קדוש, כיון שהזכירו על המעשה ההוא הרי רוח הטומאה שורה עליו, וכשיסיים עבודתו – סיימה בטומאה]
כנעניים פלחי לעבודה זרה אינהו, ומתדבקן כלהו כחדא ברוח מסאבא בעבודה זרה, וכד שראן למבני, הוו אמרי מלה, וכיון דאתדכר בפומייהו, סליק עליה רוח מסאבא, כד אסתליק עבידתא, ברוח מסאבא אסתליק:
[הכנענים עובדי עבודה זרה הם, ומתדבקים כולם כאחד ברוח הטומאה של עבודה זרה וכאשר התחילו לבנות היו מזכירים מלת טומאה, וכיון שיצאה מפיהם יורדת עליה רוח הטומאה, וכשיסיים עבודתו – סיימה בטומאה]
כיון דעאלו ישראל לארעא, בעא קודשא בריך הוא לדכאה לון, ולקדשא לון ארעא, ולאפנאה אתר לשכינתא, דלא תשרי שכינתא גו מסאבא, ועל דא בההוא נגע צרעת הוו סתרין בניינין דאעין ואבנין דאתעבידו במסאבו:
[כיון עלו ישראל לארץ רצה הקב"ה לטהר אותם, ולקדש להם את הארץ, ולפנות מקום לשכינה שלא תשרה במקום טמא, ועל זאת בנגע הצרעת היו סותרים בניין של עצים ואבנים שנעשו בטומאה]
תא חזי, אי עובדא דא הוה לאשכחא מטמונין בלחודוי, יהדרון אבנין לבתר כמה דאינון לאתרייהו, ועפרא לאתריה, אבל קרא כתיב, וחלצו את האבנים, וכתיב ועפר אחר יקח, בגין דיתעבר רוחא מסאבא ויתפני, ויתקדש השתא כמלקדמין, וישתכחו ישראל בקדושה, ובדיורא קדישא, למשרי בינייהו שכינתא:
[בא וראה, אם כל מעשה זה נועד למצוא מטמונים בלבד, יחזירו את האבנים אחר כך כמו שהם למקומם, ועפר למקומו, אבל הכתוב אומר שהמטרה היא להעביר רוח טומאה מהבית ולפנותה, והבית יתקדש כמאז, וימצאו ישראל בקדושה, ובבתים קדושים, להשרות ביניהם שכינה]

יחזקאל פרנקל הוא מנכ"ל 'מכון קורות' לתיעוד העוסק בכתיבת סיפור אישי.