אהבת תורה ועמל בתורה

אהבת תורה ועמל בתורה

לימוד התורה פועל על האדם רבות, אך התנאי היסודי ביותר על מנת שהדבר יקרה הוא לימוד תורה לשמה, לשם שמים, לשם האמת, לשם התורה. ישנם המצטטים תדיר את דברי חכמים "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" וכל זאת בשבח לימוד התורה אף שלא לשמה. הדברים כמובן נכונים, אך סכנה גדולה היא להיתקע באותה מדרגה של לימוד שלא לשמה. סכנה שלצערנו רבים נופלים בה.
לא רבים כל כך הם האנשים שהצליחו להגיע ללימוד תורה בלב טהור לשם שמים ללא פניות זרות. על מנת שזה יקרה, צריך לאהוב את התורה. וזאת על ידי הכרה בערכה האלוקי. הכרה בכוחה העצום. הכרה בהתאמתה לטבע הפנימי שלנו.
ישנה חשיבות עצומה לגישה שלנו בלימוד התורה. האם מתוך דרך להשגת כבוד או שכר אחר בעולם הזה או בעולם הבא, או כשעשוע שכלי בלבד, או מתוך שכך ציווה ה' בהיותה דבר אלוקים והדרך המרכזית לדבקות בקב"ה.
ר' יוסף אהב את התורה אהבת נפש. היא הייתה משאת חייו. אף בהיותו בפרדס ובכל עבודה ועיסוק חשב עליה והנהיג את חייו לפיה. לימוד התורה היה אצלו לשם שמים.
על אף גדלותו בתורה היה ר' יוסף בורח מן הכבוד ומן השררה. עוד בהיותו במרוקו קיבל על עצמו להתרחק מהן וללמוד לשם שמים. ככל שיש לאדם שררת הרבנות וכבוד החכמים כך קשה לו ללמוד לשם שמים ולשם התורה ונכנסות לו נטיות זרות.
זו אחת הסיבות לכך שהתורה בנתה את האישיות שלו לתפארת והוא היה בעל מידות מתוקנות באופן מיוחד. תורה שנלמדת לשם שמים משפיעה על הלומד ומתקנת את הנפש שלו. וזו גם אחת הסיבות לזיכרון המדהים שהיה לו, ממש בור סוד שאינו מאבד טיפה. כשלומדים בחשק ובאהבה התורה חודרת לתוך הנפש ונקבעת שם ולא יוצאת בקלות.

על אהבת התורה שלו מספר בנו הרב יהושע:
"אהבת התורה שהייתה באבי ובדודי - יעקב אחיו, הייתה מתגלית לי בשבתות, כשדודי היה בא להתארח אצלנו. הבית היה כ-40 מ"ר [בשנים הראשונות לאחר העלייה לארץ], שם חיינו 13 נפשות ולא הרגשנו שהיה חסר משהו. בפינת האוכל בה ישנתי, היה שולחן גדול שלידו ישבו אבי ודודי ולמדו גמרא בנעימת קול ובדיבוק חברים. הם היו קמים מוקדם מאד וזה היה תענוג לראותם - שני אחים שבליבם אהבת תורה, יושבים ולומדים עד שהגיע זמן התפילה.
הם היו נדמים לי כמלאכים. הייתה ביניהם אהבה גדולה וכבוד בל יתואר, ובכלל גם בינם לבין שאר האחיות שלהם".

ר' יוסף היה לומד בשמחה והלימוד היה מחייה אותו. בולט היה הדבר במיוחד לעת זקנתו, שלימוד התורה היה נותן לו כוח וחיים.
מספר נכדו הרב שמעון פרץ:
"תמיד היה נותן לי כסף לישיבה. סכומים די גדולים באופן יחסי שהפתיעו אותי. היה אוסף פרוטה לפרוטה על מנת שהכסף יגיע ללומדי התורה.
סבא היה מחנך דגול והיה מעביר מסרים על אהבת תורה וחשיבות השקידה בתורה על ידי סיפורים על כל מיני יהודים מיוחדים. פעם סיפר לי על מספר יהודים במושב שהיו בקיאים כל אחד בחלק אחר בתורה. אחד היה בקי בתנ"ך באופן נפלא וכן הלאה. על אחד סיפר, ללא הזכרת שמו כמובן, שאשתו כל הזמן רצתה שהוא יקנה לה את זה ואת זה וככה כל ימיו של אותו מסכן היה משועבד לרוץ אחרי הכסף ולא היה יכול ללמוד תורה באופן קבוע ותמידי. עד ששכח את תלמודו והשתבש עליו. מתוך מילותיו של סבא וקולו הבנתי עד כמה הוא ריחם עליו והצטער עליו וראיתי עד כמה חשוב בעיניו ללמוד תורה כמה שעות כל יום ובלעדי זה החיים קשים מאד וחסרי ערך גדול".

מספרת בתו דבורה:
"אבא היה חוזר מהעבודה נח מעט וקם ללמוד. לא היה מישהו שעובד איתו או לומד איתו, הוא פשוט אהב ללמוד ואהב את בורא עולם.
אפילו בבית, בשבועות לפני מותו מה שהרגיע אותו ונתן לו מנוחת נפש היה כשקראנו לו פרקי תהילים או שמע ישראל, הוא היה מקשיב ואז הופך להיות שליו ורגוע".

מספר בנו הרב יהושע:
"אהבת התורה שלו הובילה לכך שלימד בהתנדבות את הצבור, הן את המבוגרים, במיוחד בשבתות ובאירועים מיוחדים והן את הצעירים שאותם לימד כל יום. השבת הייתה מוקדשת ללימוד התורה".

מתוך אהבת התורה שלו הוא היה עמל בתורה ומוסר את הנפש בהתמדה ובקושי על לימודה. יום אחרי יום, לאחר עבודה מפרכת וקימה מוקדמת מאד, הוא היה נח מעט ויושב ללמוד תורה, ובתקופות מסוימות אף ללמד את הנוער.
על חשיבות לימוד תורה בעמל ובמסירות נפש כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יב:
"אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים... אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנאמר ואת צנועים חכמה".
יש ערך גדול מאד בלימוד תורה בעמל וקושי מתוך מסירות נפש. העמל בתורה אינו עניין נוסף על לימוד התורה. הוא חלק ממשי מהלימוד. ככה צריך ללמוד תורה, מתוך מסירות נפש, עמל והתמדה. תורה כזאת הנובעת מכל כוחות נפש חודרת לשם ומקדשת את הנפש.
ניתן לראות זאת מפירושם של חז"ל על הפסוק בתחילת פרשת בחוקותי: "אם בחקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אתם". וביאר רש"י על פי חז"ל "אם בחקתי תלכו - ... שתהיו עמלים בתורה". וכך פירש על המציאות ההפוכה: "ואם לא תשמעו לי", רש"י: "ואם לא תשמעו לי – להיות עמלים בתורה...".
את עמל התורה שלו ניתן היה לראות בהתמדה שלו בלימוד התורה לאחר יום עבודה, במשך שעות רבות, לאורך שנים.
ובפרט בשנים האחרונות לעת זקנתו. באחרית ימיו קשתה עליו הראייה מאד. והיה מתאמץ עם זכוכית מגדלת לקרוא לפחות את חק לישראל שהיה מקפיד עליו כל ימיו. לאחר מספר שנים ראייתו הידרדרה עוד יותר וכמעט שלא היה יכול לראות, ואז היו בנו, בנותיו, נכדיו ונכדותיו מקריאים לפניו מה שיכלו. כולם ידעו עד כמה לימוד התורה מחייה אותו והשתדלו להתמיד בהקראתם.
כל אחד לפי מדרגתו. נכדו הרב אילן כהן למד איתו גמרא וכן בנו הרב יהושע. השאר היו מקריאים חק לישראל או הלכות ומשניות.

מספרת בתו תמר:
"בשנים האחרונות שאבא ז"ל לא יכל לראות והייתי צריכה להתפלל אתו בחגים והייתי טועה, היה אומר תעייני בכתב הקטן ואז תדעי מה צריך להתפלל. מה שהציק לו מאד היה חוסר היכולת שלו לראות ולקרוא בספרים הקדושים וזה היה הדבר הכי קשה בשבילו. אמא שתחי" תמיד קראה לפניו תהילים משניות".