אהבת ישראל

אהבת ישראל

ידועים דברי ר' עקיבא על מצוות התורה "ואהבת לרעך כמוך" - ש"זה כלל בתורה".
ישנה נטייה טבעית לא טובה להרבה אנשים אפילו יראי שמים, לזלזל במצוות שבין אדם לחברו. בהלכות שבין אדם למקום הם בקיאים ומחמירים קלה כחמורה, אך באופן טבעי ומבלי משים, במצוות שבין אדם לחברו מזלזלים, לא בקיאים בהלכות ומנסים למצוא את הקולות המפליגות ביותר.

טעות נוספת הנפוצה בקרב אנשים רבים היא, שמכיון שהם לא שונאים שום יהודי זה מהווה סימן שהם אוהבים את כל היהודים. עלינו לדעת שאהבה איננה חוסר שנאה. לאהוב זו מצוות עשה חיובית. עלינו להרגיש אהבה כלפי כל יהודי ויהודי, בלי הבדל אם הוא גדול או קטן, מורם מעם או פשוט, ומתוך אהבה זו לעשות פעולות ומעשים. שהרי אם אתה אוהב מישהו באמת, לא יתכן שתפגע בו או לא תעזור לו.
למצווה זו ישנם גדרים וכללים וצריך ללמוד אותם וליישם אותם. זו אינה מצווה קלה ליישום. כך מגדיר אותה הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו הלכה ג:
"מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא".

אהבת הבריות מתחילה בתוך הבית פנימה. לא ניתן לאהוב את האחרים אם לא אוהבים את המשפחה הקרובה ולאחר מכן את הרחוקה.
אהבת ישראל שהייתה בר' יוסף האירה למרחקים. כולם הרגישו אותה. היא בערה אצלו בלהבה נפלאה. היא הייתה בנויה אצלו לתלפיות. לא אהבה מדומה אלא אהבה אמיתית. דאגה כנה, ואכפתיות מהזולת.
את האהבה הזאת ניתן היה לראות באהבה שלו לאשתו, סבתא עישה שתחיה. איזה כבוד! איזו רגישות לצרכיה ולרצונותיה! איזו איכפתיות! מכאן האהבה המשיכה כלפי בנו וכלתו, בנותיו וחתניו ואחרונים חביבים נכדיו וניניו. הדאגה הכנה והאכפתיות האמיתית היו מורגשים היטב. כולם ידעו והרגישו שהוא באמת אוהב אותם ודואג להם.

מתוך אהבה גדולה זו נבע הרצון הגדול שהם יהיו קרובים אליו כמה שרק ניתן.
מתוך אהבה זו נבעה ההתעניינות שלו בכל פרט ופרט בסבלנות אין קץ ובנתינת עצה ותושייה ברוח טובה ובחיבה.
מתוך אהבה זו נבעו הברכות הרבות שנהג לברך את כל אורחיו ובפרט את משפחתו הקרובה והרחוקה. ברכות מפורטות וארוכות. ברכות טהורות, נקיות ואוהבות.
מתוך אהבה זו אהב להכניס אורחים ולדאוג באופן אישי לכל צרכיו של האורח בתשומת לב מיוחדת.

אהבה זו הייתה כלפי רבנים, כלפי יהודים פשוטים וכלפי יהודים שרחוקים משמירת תורה ומצוות.
אהבה זו הייתה כלפי אנשים בריאים בנפשם וגם כלפי כאלה שלא כל כך.
אהבה זו הייתה כלפי אנשים גדולים וכלפי ילדים קטנים שהחזירו לו אהבה ואהבו אותו מאד. כדברי שלמה המלך במשלי (כז,יט) "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".
אהבה זו הייתה כלפי הפרט וגם כלפי הכלל. היה לו מאד איכפת מה קורה במדינה וכיצד המדינה תסתדר.

כל חתניו וכלותיו הרגישו אהבה גדולה כלפיו הן משום אישיותו הנפלאה והן משום שהוא אהב אותם אהבה רבה והם החזירו לו אהבה. כאשר אחד מהחתנים שלו נפטר, רחמים צרפתי ז"ל, שהיה אהוב עליו וקשור בו, פרץ בבכי כמו ילד קטן, והיה זה בהיותו בגיל תשעים.

מספרת בתו אביגיל:
"תמיד קיבל אותי במאור פנים ובשלום עוטף אהבה, וכמונו כל אחד אחר מהמשפחה הקרובה והרחוקה, ואפילו אנשים זרים. בשבילו, כולם הם עם ישראל ואחים שלו ממש. לא כסיסמא אלא כדרך חיים. זה מה שהוא הרגיש. מתוך אהבה זו הוא היה שואל ומתעניין לעומק במצבו של כל אחד ואחד, כמו, להבדיל, בלימוד התורה שלו שבו היה שקוע ומרוכז, וזה היה כל יום ויום משבעת ימי השבוע".
מספרת בתו אורה:
"מידת הרחמנות של אבא ז"ל הייתה מאד בולטת. כל אחד שהיה בצער, הוא היה מדבר איתו, מרגיע, ומנסה לעזור".

מספרת בתו תמר:
"אבא ז"ל אהב כל אחד- לא משנה דתי או לא דתי. הרבה פעמים נכנסו לביתנו אנשים שלא היה להם כיפה ואבא ז"ל היה שואל:"שמתם להם כיבוד?" הייתי אומרת לו: "אבא, אבל הוא לא יברך- אין לו כיפה". הוא היה עונה: "הוא עוד יתקן את עצמו. את תעשי מה שצריך. ד' יעזור!" וכך באמת היה.
סיפר לנו פעם החתן של אחותי רבקה שתחי' שהיה חייל ונכנס להורים והיה בלי כיפה על הראש. אבא ז"ל קיבל אותו בסבר פנים יפות ובחיוך- זו דרכו החיובית של אבא ז"ל. בפעם השניה שהוא בא, הוא כבר שם כיפה וברך על הפרי שהגישו לו. הוא גם סיפר שראה לפניו את אבא כמו מלאך ומאז ברוך ה' חזר בתשובה והקים משפחה למופת והוא מהווה דוגמא ומודל לאחרים".

אותו חתן סיפר, שבכל פעם שהוא היה בא אליו, גם אם הוא נכנס עצוב, עצבני ומבולבל הוא היה יוצא שמח ורגוע. הפגישה איתו הייתה מיטיבה עמו מאד ומקרבת אותו לקב"ה.
כך ביאר מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל את המשנה באבות על דרכו של אהרן הכהן – אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הרב ביאר כך: מתוך שהוא אוהב את הבריות הוא מקרבן לתורה. אהבת הבריות שהייתה באהרן היא זו שקירבה אותם לקב"ה ולתורתו.