קורות חיים

בס"ד

 

קורות חיים

 

הורים: שלמה ויקוט.

לידתו וילדותו: בכפר - אולד מנסור. כפר גדול ומבוסס שנמצא ליד נהרות והוא ממוקם בשיפולים הצפוניים של האטלס הגבוה, כ- 100 קילומטר מזרחית למרקש. העבודה העיקרית הייתה חקלאות.

יתכן מאד שהשם אביקסיס בא מהמילה קסיס והוא בד שעוטף את הפנים כאשר זורים בגורן וכד'.

שנת לידה: 1921.

אחים ואחיות: זוהרה, יעקב, יוסף, סימי, שרה.

אחים ואחות מהאישה השנייה של אביו [פרחה בת שמעון] : ניסים, אברהם, מסעודה.

ילדיו – עשר בנות ובן אחד. נולד להם בן נוסף בשם דוד. הוא נפטר בגיל עשרה חודשים מדלקת ריאות במרוקו, ממש לפני העלייה לארץ.

[קורות החיים נכתבו על ידי בנו הרב יהושע. הבאתי אותם בלשונם עם שינויי עריכה קלים].

 

הוריו

אבא נולד בשנת 1921 בכפר בשם אולד מנסור.

סבא שלמה היה שיך– מעין מזכיר אחראי המנהל את ענייני הכפר מטעם השלטונות ותחת אחריותו היו הן היהודים והן הערבים שגרו בכפר ובסביבתו. תפקידו היה להיות איש הקשר שבין המושל הצרפתי והקאדי המוסלמי ושלטון המלוכה במרוקו ובתי הדין שבעיר הגדולה הקרובה.

סבא שלמה היה מנהיג במלא מובן המילה. מנהיג נערץ הן על  התושבים היהודים והן על התושבים הערביים, באשר היה ברשותו שדות חקלאיים רבים וראשי צאן ובקר. בהם העסיק באריסות פועלים ערבים ויהודים, בין בשדות התבואה והחקלאות ובין בראשי הבקר והצאן.

לסבא היו נכסים רבים דלא ניידי וניידי ובהם העסיק פועלים יהודים וערבים והפועלים הערבים קיבלו שדות באריסות וכן קבלו באריסות פרות, כבשים. היו אצלו פועלים ערבים שחיו בביתו קיבלו את תנאי מחייתם ממנו ועסקו בפעולות כגון כריית ממגורות לאחסון התבואה, מים וכו'.

ככלל, סבא שלמה היה מקובל על כל התושבים הן הערבים והן היהודים והיה מאוד נערץ עליהם. היה איש חסד שסייע לכל התושבים ללא יוצא מן הכלל בשנות רעב ומחסור. בשנות בצורת הוא עזר לכל התושבים, הן לתושבים היהודים והן לתושבים הערבים.

האזור פרח ושגשג למעט זמנים של בצורת שהרבה מהתושבים הערבים מתו מרעב אך ליהודים תמיד היה סיוע מצד היהודים שהייתה להם יכולת כמו סבא שלמה. יהודים וגויים כאחד כיבדו מאד את הסבא, העריכו אותו ובטחו בו מהסיבה שהוא התייחס לכולם בשווה ועזר לכולם.

 

הכול התהלך למישרים עד מלחמת העולם השנייה שבה האזור נכבש על ידי כוחות גרמנים והיה בשליטתם מספר חודשים עד אשר שוחרר על ידי האמריקאים. אז החל שינוי ביחסים העדינים שהיו בין הערבים ליהודים. לכפר אולד מנצור הגיע רופא גרמני ששימש כרופא אבל היו בידיו סמכויות רבות. הוא גר אצל סבי והציק לכל התושבים היהודים.

יחד עם ה"רופא" הגיעו שליחים מטעם הצבא הגרמני לכפר, מגמתם הראשונית הייתה להצר את צעדיהם של היהודים, להשפילם ולהכין את האזור למשלוחים למחנות המוות. בתקופה זו סבל סבא ר' שלמה מאוד כי ראו בו את המנהיג הנערץ וניסו להשפילו ביותר עד שבאחד הפעמים העיז ה"רופא" הגרמני לסטור לו לעיני הציבור היהודי והערבי, ציבור שהעריץ את סבא ולא יכול היה לסבול השפלה מעין זו. אחד היהודים קם להגיב אבל סבא עצר בידו כי ידע מה יהיו התוצאות. היה ברור לו שזה יפתח פתח לגרמנים לעשות כרצונם ביהודים.

היחס המשפיל של הגרמנים גרר איבוד שליטה באזור ובפרט גרם לערעור היחסים בין היהודים לערבים בגלל ההרגשה שהנה ניתן להשתחרר מההתחייבות שהתחייבו הפועלים הערבים לסבי לפי הסכם האריסות והם ניסו להשתלט על הנכסים. לאחר פטירתו של סבי פסקו היחסים הטובים והעדינים שבין היהודים לערבים. לפני הופעת הרופא הגרמני בכפר הייתה שליטה חזקה של הממשל הצרפתי והקאדי המוסלמי שמנעה מהערבים להרים ראש. היהודים זכו לכבוד, וסבי היה בקשר עם הממשל הצרפתי והמוסלמי. כל עניין שהתעורר היה סבי מיישב בינו לבין הקאדי ובין הממשל הצרפתי, דבר שהצריך רכיבה למקום בו היו מצויים.

אבא ז"ל אמר שבגלל התקופה ההיא התקצרו ימיו של סבא שלמה והוא נפטר במרוקו ולא זכה לעלות לארץ ישראל. סבי נפטר בגיל צעיר יחסית והסיבה לכך הייתה התנהגותם של השליחים הגרמנים. כדי להגן על היהודים סבי נאלץ לקבל מכות.

 

סבתא יקוט: גדלה בבית שבו התחנכו לתורה ולמידות נעלות. אחיה, בבא ראובן היה אדם חשוב מאד ומלומד בעל עמדה מכובדת. הוא היה ראש השוחטים במרכז קזבלנקה. גם מרדכי אחיה היה אדם חביב ואציל, וגם בבא לעזיז שהיה אהוב ביותר על המשפחה. הוא היה אדם מיוחד במינו. אדם ישר בעל מידות. בחו"ל היה תכשיטן שמרוב יושרו הרוויח את מחייתו בלבד ללא חסכונות על אף שהיה אומן במקצועו. בבא לעזיז עלה לארץ וגר בתלמי יחיאל, כשהיינו הולכים לבקרו, לאחר זמן קצר הוא היה אומר לנו טוב יש לכם ילדים אתם מאד עסוקים תודה על הביקור. כשאושפז בהרצפלד היה אהוב על כל הצוות. לעולם לא היו לו דרישות. היה מקבל הכל באהבה. לא רצה להטריח היה שלו ורגוע וכך היה עד יום מותו.    

סבתא יקוט גדלה בבית כזה והייתה אישה צדקת בעלת מידות. ידעה לעמוד על שלה וכאשר סבא שלמה התחתן עם אישה נוספת היא התעקשה על כך שיבנה לה בית נפרד שבו תגור בנפרד ממנו וכך אכן היה.

סבא שלמה גם התחתן עם פריחה שהוריה היו דלים ולא יכלו לדאוג לפרנסה והם עצמם נעזרו בסבא. אביה של פריחה לחץ מאד את סבא שלמה ז"ל לשאת אותה לאישה ולדאוג לכל מחסורה.

ישנו פסוק המיטיב לתאר את היחסים שהיו בין סבא שלמה לאבא ז"ל:  "ויעקב אהב את יוסף מכל בניו". פסוק זה מתאר נאמנה את האהבה הגדולה שהייתה בין סבא שלמה לבנו אבינו זצ"ל. האהבה וההערכה של סבא לאבא היו יוצאות מגדר הרגיל והדבר נתגלה כשדקות לפני פטירתו של סבא הוא התאמץ מאוד להרים את זרועו ולחבק את אבא. תמונה זו אבא לא שכח עד יום פטירתו.

 

 

אחיו ואחיותיו של אבי

לסבא כפי שהזכרתי היו מאשתו יקוט חמשה ילדים – שני בנים ושלוש בנות.

הבן הגדול היה ר' יעקב [המכונה בבא חכם] שנקרא על שם הסבא רבה. גם דודי יעקב היה אדם משכמו ומעלה במידותיו. איש חסד, איש אוהב רחמן ומעל לכל צדיק במעשיו ויראתו קודמת לחכמתו. הוא אהב את לימוד התורה וכשישב בחנות ומכר החזיק תמיד את הגמרא בידו וכשבא מישהו לקנות היה קם מוכר לו ומיד ממשיך בלימודו.

לאבי היו גם אחיות: זוהרה, שרה ושימי [סימי] שתחיה. כולן בעלות מידות מיוחדות. בעלות חסד ונתינה וצניעות גדולה. צדיקות במלא מובן המילה.

האהבה שהייתה ביניהם לא היה לה אח ורע.

לסבא שלמה הייתה אישה נוספת בשם פרחה, אישה מיוחדת במינה שנשאה לו בגיל צעיר מאד. היא התחנכה על ברכי חינוכו של סבא והיא בעצם גדלה בביתו יחד עם ילדיה של יקוט ז"ל. פרחה הייתה בעלת חסד ואהבתה לבניה של יקוט הייתה ללא גבולות. הקשר בין הבנים של יקוט לבין הבנים של פרחה היה קשר אמיץ. הם היו אחים במלא מובן המילה. לפרחה שני בנים ובת אחת: ניסים ואברהם ומסעודה. בנים ובת לתפארת. שני הבנים הגיעו לארץ בגיל צעיר והתגייסו לצבא. ניסים נפצע במסגרת שירותו וברוך ה' ניצל אבל הוא סובל מפציעה עד היום הזה

 

משפחה מורחבת

סבא רבה הרב יעקב אביקסיס זצ"ל היה איש גדול בתורה ובצדקות, סופר כותב קמיעים שלפי מה שהיו מספרים כל קמע שכתב מילא את המצופה ממנו. הקמיעים היו בדוקים ומנוסים. כמו כן היו באים אליו שליחים שבאו מארץ ישראל לשהות במחיצתו וללמוד איתו באופן קבוע.

 

לסבא שלמה אח ושתי אחיות. סך הכל ארבעה ילדים. כולם עלו לארץ ישראל למעט סבא שלמה שנפטר באופן יחסי בגיל צעיר.

האח דוד עלה לארץ והתגורר בבית שאן. איש תורה, מדות טובות מקובל על תושבי עירו שראו בו מודל לחיקוי. ידע להלהיב את הצבור בדרשותיו בשבתות כשהיה בא למושב אחוזם בו גרו הורי. בשחרית הוא עמד לדרוש והקהל רצה לשמוע עוד ועוד.

בניו של ר' דוד זצ"ל עסקו כולם בחינוך ובניהול. שמעון האח הגדול עסק בפיקוח בארץ ובחו"ל. נערץ בעירו בכישרונו הרב בהרצאת דברים ובפיוט. גם אחיו אלי ואברהם ואחותו עוסקים בחינוך. חנה אחותם שתחיה גרה באשקלון, אישה מיוחדת, שופעת אהבה למשפחה ואשת חסד. בעלה רפאל ז"ל היה אדם מיוחד במינו, איש חסד שהקים בית כנסת באשקלון על אף שהיה איש נכה.

רפאל ז"ל היה חבר בלב ובנפש של אבא ז"ל כמו כמה חברים אחרים קרובים מאד שהיו לאבי חברים בלב ונפש שרק אבא ידע לבחור.

שתי אחיותיו - סולטנה [האמא של סבתא עישה, סבא יוסף והיא בני דודים] ואסתר. נשי חסד צדיקות. הייתה בהם אהבת תורה ויראת שמים.

סלטנה [בשמה הנוסף שדה] ילדה את אמי מורתי עישה, יעקב ורחל. עישה התחתנה עם בן דודה – אבי ז"ל, כך שסלטנה היא גם  דודתו של אבא וגם חמותו.

לסבתא סולטנה עליה השלום היו תכונות אופי של סבא אחיה. היא הייתה אמיתית, לא ידעה "חוכמות". מה שצריך לעשות בתחום הדעת וההתנהגות אין לוותר, מאידך גיסא היה בה עדינות, רחמים, עשייה למען הזולת, בעלת חסדים.

סבתי סולטנא עזבה את הכפר ועברה לקזבלנקה שם התחתנה ועסקה בתפירה נולדו לה שתי בנות ובן אחד אימי מורתי עישה שתחיה ודודתי רחל שתחיה ויעקוב ז"ל שנפטר בקיצור ימים. בביתה בקזבלנקה, כל מי שבא מהמשפחה לעיר מצא שם את ביתו. את בעלה שחצי גופו נשתתק היא החזיקה בבית וטיפלה בו עד יום מותו. קשיי הפרנסה נפלו על כתפיה. יום יום מבוקר עד ערב. את בנה יחידה לקחה לישיבות ואמרה וביקשה מהרבנים שילמדו אותו תורה והיא תיתן להם ככל יכולתה כסף וכד'.

מספרים שיום לפני מותה היא ביקרה את כל מי שהכירה במושב. בבוקר היא הסתכלה לכיוון המושב נועם בו היה בית הקברות ואבי ז"ל שיצא לעבודה הבין שמבטה הוא לכיוון זה. הייתה לו הרגשה שהיא מרגישה משהו מיוחד ולא הסתם הביטה לכיוון בית העלמין שבמושב נועם.

בלילה היא ביקשה מאבא שיאמר קריאת שמע שאומרים על אדם לפני מותו הוא לא קיבל זאת אבל היא לחצה מאוד והוא אמר קריאת שמע אבל היא דרשה שיאמר את כל מה שאומרים לפני מותו של אדם.

לצער כל המשפחה בשעה 4:00 לפני בוקר כשקם לתפילה הוא שמע שהיא אומרת מי שם והוא הבין שדברה עם מישהו בדק ואכן מצא שנשמתה יצאה כמו שיוצאת נשמות הצדיקים.

זכור לי ששבועיים לפני שנפטרה סבתא קניתי את הרכב וכדי שארגיש טוב היא באה אלי ואמרה לי "בא תעשה לי סיבוב" זו הייתה סבתא סולטנה שהתנהגה כמו בחורה צעירה. כולם אהבו אותה והיא ידעה ליצור קשר עם מבוגרים וצעירים גם יחד.

 

אפילו שהייתה צריכה סבתא סלטנה לעבוד קשה למחייתה בעבודת חייטות בקזבלנקה והייתה אלמנה, היא לקחה את בנה יעקב ז"ל ללמוד בישיבות ולקחה אותו מרב לרב. העיקר שילמד תורה. נתנה כל שיש ביכולתה ובקשה מהרבנים שבנה יקבל כמה שיותר תורה ויראת שמיים. גם את בתה, אמי שתחיה [סבתא עישה], היא גידלה על ברכי היהדות הנתינה ועשיית חסד ובעיקר אהבת הזולת, האמונה התמימה והסבלנות.

 

דודי יעקוב היה אשיות מיוחדת במינה. בעלת ידע, כישרונות, שפה פיוט והרצאת דברים. אהוב בחברה ואוהב אחרים, נהנה מיגיע כפיו במפעל המרוחק מביתו אליו הוא הגיע בתחבורה ציבורית וכל זה כאשר מאור עיניו היה אפסי עד שהתעורר לחלוטין והוא עדיין היה בשיא כוחו. איבוד הראיה לא שינה את מצב רוחו כישרונותיו וידיעותיו במאומה, ואדרבא ההיפך קרה. הוא הלך והתחזק ועזר לכל מי שביקש עזרה ולא היה ניתן להבחין בו שהוא שגיא נהור.

לסבתא סולטנה יש גם את הבת רחל שתחיה, גם היא אישה בעלת חסד, אוהבת את הזולת, שעושה הכל כדי להביא לאיחוד בתוך המשפחה המורחבת.

סבתא סולטנה שלחה את בנה יעקב ז"ל ובתה רחל שתחיה בני שנים עשר שנים לארץ במסגרת עליית הנוער.

 

אחותה השנייה של סבתי סולטנה ושל סבי שלמה היא אסתר ע"ה. גם היא הייתה אישה מיוחדת במינה אשר חינכה את בניה לאהבת תורה ואהבת הארץ. מצאצאיה היו ילדים ונכדים בעלי עסקים אוהבי הארץ. בין בניה היה חיים נחמני זצ"ל המכונה בבא חיים, שהקשר בינו לבין אבא היה קשר של אהבה אמתית. הוא העריך מאוד את אבא בגלל סגולותיו וידיעותיו בתורה וצדקותו. אבא היה בשבילו דמות לחיקוי.

גם הוא היה איש בעל ידיעות רחבות, אוהב תלמידי חכמים, איש עם ערכים ובעל חסד ויותר מכל- אוהב הארץ ומנהיג. חיים זצ"ל היה פעיל עליה ממרוקו. הוא הסתכן הרבה בכך ואף  נאסר בכלא לתקופה ממושכת על פעילותו למען עם ישראל. היה לו קשרים טובים עם - מנדס פרנס ראש הממשלה היהודי הצרפתי שהיה בשלטון כשמונה חודשים בין השנים 1954-1955.

כשחיים עלה לארץ והתיישב בכפר סבא, בא מנדס פרנס לבקרו וסייע לו בתרומה כספית לבנות בית כנסת בעיר. לחיים זצ"ל היה תפקיד נכבד מאוד במזרחי. גם כאן בארץ, הוא פעל הרבה בחיזוק המפלגה הדתית לאומית. היה אדם מכובד ואהוב על כל המשפחה.

בנה השני של אסתר זצ"ל היה אדם מכובד מאוד ועשיר שאפילו השלטונות בקזבלנקה כבדוהו מאוד. הוא התערב הרבה למען היהודים. לדוגמא לגבי רבקה ללימודים בקזבלנקה.

 

 

לידתו וילדותו

לידתו הייתה בשנת התרפ"א [1921] לבריאת העולם.

שלושה ניסים קרו לאבא ז"ל בילדותו: נפילה מגג הקומה השלישית. שכב חולה בטיפוס שבעה ימים והכרתו הייתה מאד מעורפלת, עד ששמע קול שאמר לו קום, מספיק. נסחף בנהר וכמעט שנבלע בתוך טחנת קמח וניצל בנס.

בילדותו, כשאבא שיחק על גג הבית מעד ונפל. סבא ראה זאת והיה בטוח שמנפילה בגובה כזה לא ניתן לצאת חיים. אבל אבי שנפל קם וברח מפחד שסבי יכעס עליו. לאחר מכן סיפר אבי שבעת נפילתו ראה איש על סוס שבא להציל אותו ומנחית ואתו בשלום.

כשהייתה מחלת הטיפוס בכפר אבי היה בן החולים שבעה ימים הוא היה בין החיים למוות ללא הכרה. ביום השביעי לפי זכרוני שסיפר לי באה אליו אשת אחד הרבנים מסוימת ואמרה לו קום זהו ואז הוא התעורר במהירות וחזר לאיתנו.

 

נערותו – התקופה בישיבה

כבר בגיל קטן התבלט אבי בידיעותיו ובפיקחותו וסבא התגאה מאד במור אבי וכבר בילדותו בזמנים שונים שהיו מתכנסים בכפר לקריאת זוהר או בבית הכנסת או בזמני לימוד היה לוקח סבא את אבי לקרוא והיה מתגאה בו בפני כל בני הכפר והיה קורא לו ינוקה.

את שני בניו שלח סבא שלמה לישיבה במרכאש, על הקושי הגדול להתנתק מהם. הם נשלחו בגיל צעיר מאד. אבי היה אז בגיל אחד עשרה וחצי שנים. סבא שלמה ראה בחינוך בניו לתורה את הדבר החשוב ביותר ועל אף אהבתו אליהם הוא היה מוכן לוותר על עזרתם ועל השמחה שהם מביאים לו בקרבתו ובתנאי שיגדלו בתורה.

לימודים: בגיל אחד עשרה וחצי נשלח לישיבה במרקש. היה מגיע לחופשה רק בתשרי וניסן. הוא למד שם עד גיל שבע עשרה. לא הייתה פנימייה מסודרת והם נאלצו לאכול ארוחות אצל בעלי בתים.

אהבתם לתורה [אבא ודוד יעקב] הייתה באמת דבר יוצא מגדר הרגיל. הם למדו תורה מתוך מחסור והסתמכות על בעלי הבתים שלא תמיד היו רגישים לבחורים שהיו אמורים למלא את חסרונם.

מור אבי סיפר שכאשר הגיע לישיבה במרקש בגיל אחד עשרה ראש הישיבה נתן אותו תחת חסותו של אחד מעשירי מרכש כיאה לבנו של סבי שהיה ידוע כאדם בעל השפעה ואישיות של מנהיג אדם שהתורה והמצוות הדריכו אותו לאורך כל הדרך. אצל עשיר זה הארוחות לא היו סדירות וגם כשהיו ארוחות המנה הייתה זעומה. נמצא שאבי אכל ארוחה אחת ביום וכעבור שישה חודשים שסבי בא לקחת את בנו לחג ראה שבנו סובל מתת תזונה.

לאחר שסבי שאל את אבי לפשר הדבר, הדבר התגלה ואז הרב הקפיד על בעל הבית הזה והעביר את אבי לבעל בית שהיה חסר אמצעים אבל אהב את התלמידים. ואכן,  שם מצא אבי אוזן קשבת התחשבות ואהבה.

אבל מצד שני אבי גם דאג לילדיו של בעל הבית. הוא לימדם תורה והוא היה בקשר אדוק איתם והשפיע על אורח חייהם התורני של כל המשפחה עד כשפעם שבא סבא לקחת את מור אבי לחג הפסח אמר לו בעל הבית  מי יקרא לנו את ההגדה של פסח? סבי הביט לעבר אבי ואבי שהיה אדם שכולו מתחשב על אף שרצה ללכת עם הסבא נתן את הסכמתו וסבא מתוך ההתחשבות בבעל הבית נסע בחזרה לביתו. אבי נשאר בבית בעל הבית בפסח ורק בסוכות לאחר חצי שנה הוא חזר הביתה .

 

דודי רבי יעקוב שהיה מבוגר יותר הרגיש שעליו לדאוג למור אבי ולחץ אותו ברוב להיטות שישקיע יותר, וכאשר אבי לא הבין את ההסבר של הגמרא פעמים התגובה הייתה לחץ ועוד לחץ עד שהדבר היה קשה למור אבי אבל הוא לא העיז להתלונן על כך.

וכך המשיכו הדברים עד שדודי רבי יעקוב נסע לצורך כל שהוא לבית הוריו לתקופה מסוימת אז אבי הרגיש חירות והתחיל ללמוד מתוך רצון, ובזמן קצר הוא התפתח מאוד עד שפעם הוא שאל את הרב שאלה שהייתה שאלה של הרשב"א. הרב התפלא לשמוע את שאלתו של אבי שהיה שקט וכמעט לא נשמע קולו ופתאום הוא שואל שאלה. חשב הרב שמישהו העביר את השאלה דרך אבי והרב תירץ לו תירוץ כל שהוא שלא מצא חן בעיני אבי ואבי המשיך לשאול אז ידע הרב שזו שאלה שבאה ממנו ואז אמר לו בוא אביקסיס הקטן שב על הכיסא והושיבו במקום של גדולים והוא היה אולי בן שלוש עשרה.

אבי סיפר שמאז הוא למד בהתמדה עצומה כדי שלא יחזור להיות עם  הבחורים שאיתם היה לפני זה.

ואכן סיפרו לי שאבא שאל שאלות שברוב המקרים נשאלו על ידי הרב עצמו, עד שהרב מינה את אבי בגיל חמש עשרה להיות מעביר שיעור מקדים לפני השיעור של הרב עצמו לתלמידים מבוגרים בעלי זקנים שהיו צוחקים אחד לשני על העניין כיצד ילד צעיר כל כך מלמד אותם.

לאחר תקופה של מספר חודשים כשדודי רבי יעקוב חזר לישיבה הוא מצא את אבי במדרגה גבוהה ושהרבה מהתלמידים העריכו אותו על שכל מצטיין ואז הבין דוד יעקוב שטעה בכך שלחץ את אבי וגם הוא התחיל להעריכו וידע שמדובר כאן בעילוי שהולך ומצטיין בלימודיו .

יחד עם אבי למדו בישיבה אז תלמידים שהפכו ברבות הימים לרבנים חשובים ובניהם הרב גד נבון שליט"א שהיה אז תלמיד בישיבה והיה ידוע בידיעותיו המופלגת בתורה ובמקצועות אחרים. זכורני שחשבתי להיות רב צבאי במסגרת המילואים (בסוף זה לא התאפשר) הלכתי לראיון אצל הרב גד נבון הוא שאל להורי וכאשר סיפרתי לו שאני הבן של יוסף שלמד במרקש הוא קרא לפקיד ואמר לו תשים אותו בקורס הקרוב לרבנים צבאיים. הפקיד אמר לו "אבל אין מקום" הרב אמר לו: "אין דבר כזה. אתה יודע בנו של מי הוא זה"?

 

סדר היום בישיבה: קימה בשלוש בלילה. סדר הכנה לשיעור. תפילה. שיעור אחרי התפילה. חזרה על השיעור וארוחת צהרים אצל בעלי הבתים.

בישיבה למד אבי עד גיל 17-18 וקיבל שם הסמכה לענייני שחיטה וטריפות ואז התחתן.

 

חתונה – צעדים ראשונים

אמי שתחי' היא בת דודתו של אבא. סבתי סולטנא שמחה מאוד בזיווג. אבי היה אז בגיל 17 ואמי שתחי' בת 12, עדיין לומדת בבית ספר בקזבלנקה בו דברו צרפתית והתחנכו על ברכי היהדות.

את האהבה ששררה בין אבי לסבי ז"ל לא ניתן יהיה לתאר. כשאבי גמר את לימודיו בישיבה והייתה בידו כבר תעודת שחיטה בגיל 17 הוא חזר לאולד מנסור עם אשתו, לכפר בו נולד ואביו עשה הכול כדי שאבי יישאר לידו. הוא פתח לו חנות (וגם לדודי יעקוב עשה כן) לבדים.

אבא לא אהב לקבל הכול מין המוכן בתור מתנה ובנוסף הרגיש שישיבתו בכפר לא סיפקה אותו ושהוא לא יכול להתקדם לכן הגיע למסקנה שעליו ללכת לקזבלנקה העיר הגדולה שם חיה סבתא סולטנא והוא אמר לסבא שלמה שעליו לעזוב. ההחלטה הייתה קשה עבור סבא שלמה שאמר לו מה חסר לך כאן? כל מה שאתה רוצה הרי הוא כאן. אבא הסביר לו שזה לא העניין.

עזיבת אבי את בית הוריו הייתה קשה מאוד לסבא ואבא הזכיר תמיד בכאב לב את הפגישה שהייתה ביניהם לפני שאבא לקח את אימי בת דודתו סלטנה ז"ל ללכת לגור בקזבלנקה. באותו זמן סבי חזר מהדיונים שלו עם הקאדי והממשל הצרפתי וכשחזר עם סוסו לאחר יום עבודה מפרך וראה את אבי הולך הוא עצר את אבי ואמר לו למה אתה הולך מה חסר לך כאן? אני אפרנס אותך! רק תשאר עימי אבל אבי הסביר לו שכאן הוא מרגיש שאיננו עושה כלום והוא אוכל לחם חסד והוא מרגיש שהוא מתבזבז. סבי קיבל זאת בכאב והדבר הזה כשנזכר בו אבי עשרות שנים לאחר מכן היה גורם לו לעצב רב.

הוא זכר עד יום מותו כיצד סבא שלמה ירד מן הסוס וניסה לשדל אותו לא לעזוב אבל זה לא הועיל ואבא עבר לקזבלנקה. שם לקח חנות מאלמנה. אבא סחר בה והברכה הייתה מצויה במעשה ידיו.

ההצלחה הייתה גדולה עד שבעלת החנות חשבה שהחנות מביאה את ההצלחה ואמרה לו שהיא מעוניינת לסחור בעצמה בחנות. אבא הסביר לה שלא החנות מביאה את ההצלחה אלא מי שסחר בחנות אך ללא הועיל. בינתיים, זמן קצר לאחר שהתחיל לסחור הכניס אותו דודו בבא ראובן  אח של יקוט שהיה ראש השוחטים אדם משכיל מורם מעם, להיות שוחט במרכז העיר. ההצלחה האירה לו פנים בכל מה שעסק בדיוק כמו יוסף הצדיק. כל השוחטים העריכוהו ואף ראש בית הדין בקזבלנקה שהיה עובר ובודק סכינים היה סומך על אבא ז"ל. חיש מהר התפרסם אבא בידיעותיו ובמידותיו ואז פנה אליו בעל בית חרושת למצות להיות משגיח על עבודת אפית המצות בבית החרושת. היו שני בתי חרושת למצות בעיר ובעל בית החרושת ידע שאם אבא יהיה משגיח הוא ימכור יותר.

עבודת ההשגחה הייתה מאד קשה בשביל אבי באשר הוא אדם ירא שמיים שלא היה מוכן להתכופף לעובדי בית החרושת שכעסו על אבא שאסר להם לאפות בצק ששהה בין המכונות יותר משמונה עשרה דקות והוא השגיח שעה שעה וזה לא מצא חן בעיני העובדים שהתרגלו שהמשגיח בא לזמן מסוים והולך. אבי סיפר שההשגחה במפעל עשתה אותו חולה משום שלא פעם היה עליו להוריד מקו היצור טונות של בצק ולפסול כמות גדולה של בצק והפועלים שלא היו מקפידים כעסו ורבו עם אבי עד שאבי פנה לבעל המפעל  ואמר לו אני רוצה שתכנס את כל הפועלים ותצווה עליהם שכל מה שאני פוסל מקובל עליך ואתה מעוניין בכשרות ולא ברווח על חשבון הכשרות וכך היה. העובדים התלוננו אצל בעל הבית אבל הוא הסביר להם שאבי הוא המחליט ושאסור להמרות את דבריו.

 

אבי חלה מכל העניין והחליט לעזוב ולחזור לעבודתו כשוחט הוא גם שכר חנות שבה סחרו אימי ובני האחיות של אבא עד שהוא היה מגיע הביתה מעבודת השחיטה. אבא ז"ל היה חרוץ והיה נוסע עם אופניו ממקום למקום, או לשחיטה או לחנות. לפעמים היה מביא סחורה עם אופניו. היה ממציא כל מיני המצאות כגון הפעלת מאוורר בזמן מלחמת העולם השנייה כשלא תמיד היה חשמל. הוא הפעיל את המאוורר בעזרת סיבוב של גלגל האופניים שסיבב כך יכלו לשבת בחנות בזמן החום.

על אף ההכנסה הטובה מעבודת השחיטה החליט אבי לעזוב את עבודת השחיטה בגלל שדאג שמא אחרי ששחט הרבה עופות הסכין תיפגם ועד שתיבדק שנית בינתיים היא תנבל את כל העופות שישחטו לאחר מכן.

הוא סיפר שגם הערבים היו מביאים את תרנגוליהם לבית השחיטה והמלאכה שם הייתה רבה ולכן אבי סבר שצריך לפעול במשנה זהירות, וצריך לבדוק את הסכין יותר פעמים מהנהוג בדרך כלל, מה שקשה היה ליישום. ולכן הוא חפש עיסוק נוסף שבו העסיק גם בני משפחה נוספים שדאג לפרנסתם והעיסוק הנוסף היה מסחר.

הוא סיפר שתמיד דאג מזה וזה גרם לו לעזוב את עבודת השחיטה עד שצמצם אותה למינימום.

מה שזירז את עזיבת השחיטה היה המקרה שבו גילה שהסכין שלו נפגמה ואז הוא אמר לעצמו: מה, האכלתי נבלות? ומיד עזב את עבודת השחיטה על אף הכבוד שזכו לו השוחטים ובעיקר אבי וכן הרווח הכספי שהשוחטים זכו לו.

הוא עזב את השחיטה כמעט לחלוטין ועבר להתפרנס ממסחר. במסחר הוא הצליח מאוד. במסגרת המסחר בו עסק הוא ידע לנצל את הרישיונות שאיתם יכלו לקבל התושבים את מוצרי היסוד כגון סוכר, קמח וכדו' כי היה זמן מלחמת העולם השנייה.

כך נמשכו הדברים על ההחלטה לעלות לארץ.

 

לאחר שנים שאבי שהה בקזבלנקה והיה מבקר בבית הסבא מעת לעת כששמע שסבא חולה הוא בא עם אימי לבקרו אבל סבא היה כבר גוסס וכשאבי הגיע וסבא הבין שאבי ז"ל בא לבקרו אבי נשק אותו וסבי בכוחותיו האחרונים הרים את זרועו וחיבק את אבי דבר שהיה מוזר במצבו אבל זו הייתה האהבה ביניהם. דקות ספורות לאחר מכן יצאה נשמתו הטהורה ללא שום קושי. זה היה נראה כאילו הוא חיכה לאבא שיבוא  להיפרד ממנו.

כשסבי נפטר עזב אבי לזמן קצר את כול עיסוקו בקזבלנקה ובא לכפר כדי לגמור את כל עניני הירושה. הוא התדיין עם ערבים שניסו להכחיש את כל מה שסבי נתן להם באריסות – אדמות, בהמות ומחסנים בהם אגרו תבואה ובורות מים. בעצם כל מה שיכול להיות לשייך של כפר גדול ומסודר ועשיר מכל הכפרים שהיו בסביבה. כל זה היה שייך לסבי וכשנפטר הערבים הכחישו שהם קיבלו מסבי אדמות באריסות וכל מה שהוזכר לפני כן. אבי פעל בחוכמה ובפקחות על מנת לחלץ מהם את הרכוש הגזול. הוא לקח איתו יהודים וערבים שמאד אהבו את סבי ונלחמו יחד עם אבי והוציאו מידם של הרמאים את כל מה שרצו לכפור ולהכחיש.

את הכל נתן אבי ז"ל לאחיו, לאחיו ולאחים ולאחות של האם. לאמי קנה מכל זה שבע צמידים מזהב למזכרת לאחר שסיים כל זאת הוא חזר לעיסוקיו בקזבלנקה. כל זה הוא עשה כשהיה סה"כ בגיל 25.

בפטירתו היה צער גדול בישוב גם יהודים וגם ערבים בכו כי ידעו שלא ניתן למצוא מחליף לאדם גדול כזה.

 

 

עלייה לארץ

יש לציין שמעט לפני שעלו לארץ נפטר דוד הבן האהוב והוא בן עשרה חודשים. כאב הפרידה השפיע מאוד על אימי שהיה קשה לה להתנחם על מותו וזה הקשה מאוד על אבי ז"ל אבל עם כל זה הוא לקח הכול בקלות מאהבתו לארץ ישראל. הוא אמר תמיד שארץ ישראל נקנית בייסורים וזה התגבר על הקשיים.

דודי יעקב (אח של אבא המכונה בבא חכם), עלה לארץ כחצי שנה לפני עלייתם של אבי ואמי לארץ. אבי הפקיד בידו את אחיותיי הגדולות שעלו אתו לארץ, ואני ואחיותיי הקטנות יותר, נשארנו במרוקו [במרוקו או בצרפת בשביל הניתוח?] לתקופה קצרה להתארגנות. באותו יום שבו היינו אמורים לעלות, הגענו אמי, אחיותיי ואני לאנייה שעמדה לצאת ומו"ר אבי הלך לסדר סידורים אחרונים. כשחזר, היה עוצר. חיילים עמדו עם רובים ולא נתנו לאיש לעבור. אבי שמיהר להגיע לאוניה, הסביר לחיילים שאינו יכול להמתין ועליו להמשיך. הוא התקדם והחיילים כוונו אליו את נשקם. אחד החיילים שהיה במקום שהכיר את אבי מהכפר, צעק לעבר החיילים והזהירם באומרו להם שזה הבן של החזן [כינוי כבוד במרוקו לאדם נכבד וחשוב, לא קשור לחזן בית הכנסת וכו', כדאי להרחיב בעניין התואר] - כך קראו לסבא שלמה שאותו מאוד כבדו. אז החיילים נתנו לאבי לעבור. הוא הגיע דקות ספורות לפני שהאוניה יצאה, כשאמו הייתה במתח עצום מכיוון שלא ידעה מה קורה עם אבא.

בהגיענו  לארץ, לאחר שהיה של מספר חודשים בצרפת, הגענו לחיפה ומשם לבית נחמיה שליד לוד בשנת 1955.

לאחר כחצי שנה הגיעה משאית והעמיסה עליה את תכולת הבית, את אמי, את אחיותיי ואותי. המשאית עברה דרך בית הכנסת. אבי בדיוק גמר אז את תפילת מנחה ובדרכו הביתה פגש את המשאית. נאמר לו שהמשאית נשלחה ע"י המשפחה באחוזם, שם גרו שתי אחיותיו, דודה סימי שתחי' ודודה זוהרה ע"ה. אבי היה מופתע משום שלא נאמר לו דבר בעניין זה, אבל לא היה יכול להתנגד ובאותו ערב הגענו למושב אחוזם.

הייתה אז תקופה של חמולות, וכאשר שאבי הגיע באותו ערב למושב, היו תגרות בין שתי החמולות כי החמולה השנייה הבינה שבואו של אבי יחזק מאד את כוחה של החמולה של משפחתו, משום שאבי, שכולם הכירו את כוחו ומעמדו, יהוה משקל רציני שיטה את הכף. אלא ששתי החמולות טעו. החמולה שהייתה בהנהגת קרוב משפחתו שחשבה שאבי אכן יסייע ויהיה פעיל למענה, התבדתה כאשר הבינה שלאבי הייתה הסתכלות משלו על הדרך שתושבי המושב ילכו בה: דרך של שלום ויחד, התחשבות בזולת ולא רדיפה אחרי הישגים חומריים. וגם החמולה השנייה ראתה שאבי היה נייטרלי כיאה לאיש תורה, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ואכן כך הוא פעל.

העלייה לארץ לוותה בקשיים רבים. כשהוריי עלו לארץ בתחילה לא הייתה להם עבודה בכלל. אנשים חיו בקושי. מכוניות פרטיות לא היו רק תחבורה ציבורית וגם זו מספר מצומצם של פעמים ביום. לא היו מקררים חשמליים. היו צריכים להביא בלוקים של קרח מבית החרושת לקרח בקריית גת. וכך גם את הקניות שהיו צריכים לקנות בקריית גת ולהביא אותם עם סוס ועגלה. לפעמים היו צריכים לבוא מקריית גת ברגל עד למושב מרחק של כחמש ק"מ בלילה כשפסקה תנועת האוטובוסים או כשנהגי האוטובוס התנגדו לעצור במושב.

זכור לי כשהלכנו לבקר את אמא לאחר הלידה של יוכבד בבית החולים קפלן. הנהג התנגד לעצור במושב והיה עלינו אבי ואני ללכת מקרית גת את כל הדרך עד למושב. כשאימי עמדה ללדת את יפה אחותי בליל שבת ולא היה טלפון להזמין אמבולנס שבקושי היה, היה עליהם ללכת לכביש הראשי לעצור טרמפ. בזמן הזה שלפני מלחמת סיני היו פדיונים [מחבלים] שהגיעו לכל מקום בדרום. שלושה מהם שהלכו זקופים ברגע שראה אותם בעלה של דודה סימי הוא ירה לעברם והם נעלמו. לאמא בינתיים נעלמו הצירים והיא ילדה רק שבוע לאחר מכן.

 

 

המעבר לקריית גת

המעבר לקריית גת התרחש קצת אחרי שאבא יצא לפנסיה.הוא היה אז בערך בגיל שישים ושמונה. המצב הדתי במושב הלך והדרדר. הוא הרגיש שהוא כבר תרם את חלקו ואילו כעת בגלל מצב הגיל הרגיש היכולת שלו לתרום לא גדולה כמו שהייתה פעם. כמו כן אבא ז"ל רצה בתי כנסת כלבבו, שיהיה לו חופש ללכת להיכן שירצה.

כיון שלא היה להם רכב היה קשה להם בכל פעם שהם רוצים דבר מהעיר ללכת לשם. הם רצו להיות קרובים לשוק והחנויות.

 

שיר שחיברה הנכדה לילך חסאן:

א.      סבא, חשבנו כאן לכתוב שיר עליך

על כל מה שהשארת בעולמך

על התורה כל השנים

על החכמה והארת פנים

על החיוך שניכר שפתיך

 

ב.      סבא, זוכרים את הימים בקירבתך.

אהבה וחום היו מנת חלקך.

הענווה והצניעות

על האור והתמימות

העדינות והרכות שבעיניך

 

ג.       סבא, על הנכדים שכה אהבת לטפח.

הספורים שסיפרת לכל אורח.

אתה הייתה המגן למשפחתך

ואין סוף למילים שנכתוב עליך.

 

ד.      שאלוקים יתן לנו כוח.

יאיר לנו את הדרך.

ונמשיך בדרכך המוארת

שהנר לא יכבה

ובאהבת חינם נרבה.

וכבר נזכה לראותך במהרה.

 

ה.      סבא, תבקש עלינו רחמים בשמיים.

קשה לנו הפרידה שבעתיים.

אתה סבא ואבא כה יקר

וליבנו מיותם נשאר.

אך צריכים אנו לקוות ליום המחר