בטחון בה'

 

בטחון בה'

אחת המידות החשובות ביותר היא בטחון בה'. לא ניתן להתקדם בעבודת ה' באמת ללא מידה זו. אך כרוב חשיבותה כך הקושי הרב שצריך על מנת לרכוש אותה.

הגמרא במסכת ברכות דף ד עמוד ב אומרת כך:

"אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא: כל האומר (תהלים קמ"ה) תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים - מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא? אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת - נימא (תהלים קי"ט) אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין! אלא משום דאית ביה (תהלים קמ"ה) פותח את ידך - נימא הלל הגדול דכתיב ביה: (תהלים קל"ו) נתן לחם לכל בשר! - אלא: משום דאית ביה תרתי".

האומר שלוש פעמים בכל יום את מזמור תהלה לדוד [בלשון העם: אשרי] הרי הוא בן העולם הבא בגלל שתי סיבות. א. אומרים במזמור הזה את הפסוק שמדבר על כך שהפרנסה בידי הקב"ה. ב. המזמור מסודר לפי אותיות א' – ב'.

אין כוונת הגמרא למעין סגולה רוחנית שכל האומר מזמור זה שלוש פעמים ביום זוכה לעולם הבא (תלמידי רבנו יונה שם). ביהדות אין סגולות כאלו, יש עמל ועבודה. עבודת ה'. מרן הרב קוק מבאר שהמזמור הזה מיוחד בשני דברים, שהאדם שיש בו את אותם שני דברים יזכה לעולם הבא. סדר פסוקי המזמור לפי סדר הא-ב רומז לתורה שנכתבה בכ"ב אותיות. כדי לזכות בעולם הבא צריך ללמוד תורה בשקידה ובהתמדה. אך לא די בכך. צריך בטחון בה' והוא מרומז בפסוק "פותח את ידיך".

רק יהודי שבוטח בה' יכול ללמוד תורה בנחת ובשלווה ועל ידי כך לזכות לעולם הבא. להיות דבוק בנצח. בקב"ה. אך מידת הביטחון גדולה היא לא רק בתור אמצעי ללמוד תורה בנחת ובהתמדה אלא גם בתור עצמה, כדברי הרמח"ל (דרך ה'), שמידת הביטחון מדבקת את האדם בקב"ה. כאשר אדם יודע שהכול בא מאת ה' ובו הוא שם מבטחו הרי הוא דבק בו באופן נפלא.

 

ר' יוסף היה מלא בביטחון בקב"ה. ומתוך כך היה תמיד שלו ושקט ולא דואג.

השקט הנפשי שלו היה מאד מיוחד, מה שגרם להרבה מאד אנשים לבוא להתייעץ איתו ולהיעזר בו בכל מיני עניינים. הוא לא נלחץ. לא בגלל שלא היו דאגות או שלא היו קשיים אלא בגלל שהיה בטחון גמור בה'.

את פרנסתו מצא בדוחק מעבודה בפרדס וממנה פרנס את משפחתו הרחבה באופן נפלא ולא היה חסר משלחנו מאומה. מידת הביטחון הגדולה שלו אפשרה להמשיך ללמוד תורה במשך חצי יום כל ימי חייו, ללא דאגות וללא חיפוש אחר עבודות נוספות.

 

אדם שאין לו בטחון בקב"ה לא מצליח לעמוד בהרבה ניסיונות שקשורים לפרנסה, והכול מתוך פחדים וחששות שמא לא יסתדר ולא תהיה לו פרנסה. ר' יוסף עמד במהלך חייו בהרבה ניסיונות בתחום זה והכול הודות למידת הביטחון שהייתה בו.

לדוגמא: הוא רצה להיות חקלאי בארץ ישראל, וכך עשה, על אף קשיי הפרנסה ובפרט בשנים של קום המדינה.

הוא רצה להקדיש חלק ניכר מזמנו, שעות על גבי שעות, ללימוד תורה וכך עשה, מבלי חששות ודאגות מהיכן יתפרנס. כך היה כל ימיו ואף בצעירותו במרוקו.

 

מספר בנו הרב יהושע:

"קשיי הפרנסה ובריאות לא השפיעו עליו ולא שינה את טעמו ואת בטחונו בה'. זכור לי כיצד ליוה את אחותי דינה לאחר שמטוס ריסס את הכותנה ומתחת הניחו הבנות שעברו אז בשדה את ארוחת הצהריים שלהם. כשבאו הבנות לאכול לא ידעו שהריסוס הגיע גם לכלים בם היה מזונם והן אכלו ודינה אחותי נפגעה ממש קשה. אבי ז"ל לקח את דינה באמבולנס ובדרך הגיעה למצב קשה מאד. בבית החולים הרופאים אמרו לאבא שגם אם תחיה היא תיפגע במוחה ותהיה משותקת.

הוא חיכה שם עד שיצאו הרופאים לאחר הטיפול והם אמרו שהיא אולי תחיה עם כל מה שהוזכר לעיל. עוד באותו לילה בשעה מאוחרת הגיע הביתה ואמר לאימא שדינה במצב קשה וחבל שכך ועם כל זה לא איבד את ביטחונו שה' יעזור. למחרת שהגיע לבית החולים אמרו לו הרופאים שקרה כאן נס רפואי ולאחר מספר ימים היא חזרה לתפקוד מלא!!!".

 

ר' יוסף היה שוחט מוסמך ולאחר נישואיו עבד לפרנסתו בשחיטה במרוקו. היה זה מקצוע מכובד ומפרנס. אך לאחר שפעם אחת גילה שהסכין שבו שחט נפגמה, נחרדה נפשו מכך שהאכיל טריפות, על אף שמדובר היה באונס גמור, כיון שהוא פעל לפי כללי ההלכה שלא מצריכה לבדוק את הסכין אחרי כל שחיטה, אך בכל זאת, הוא גמר בלבו להפסיק לעבוד בעבודה זו באופן קבוע.

היה בכך הפסד גדול ולו ולמשפחתו. מהיכן יתפרנס? אך "מאין יבוא עזרי". ברגע שאדם מרגיש שהפרנסה באה לא ממנו, שהוא אין, אלא מהקב"ה, אזי הקב"ה זן ומפרנס אותו ברווח ולא בצמצום.

גם לאחר עלייתו ארצה בהיותו במושב אחוזם, סירב לשחוט לאנשים במושב שביקשו ממנו בזמן שרב המושב היה בנמצא, על מנת לא להפסיד את פרנסתו אף לא בכהוא זה.

 

הוא חינך את בנותיו ובנו לביטחון גדול בה' לא רק במילים אלא גם בדוגמא אישית.

מספרת בתו אביגיל:

"תמיד נתן לנו ביטחון ושלא נפחד אלא מה'".

מספר בנו הרב יהושע:

"לעולם לא ראינוהו דואג מה יהיה לעניין הפרנסה. תמיד היה שלו ובוטח בד', ואכן הייתה ברכה במועט שהביא מהעבודה בפרדס שהייתה מאד קשה הן מצד העבודה עצמה והן מצד התנאים שלה כגון תנאי מזג האוויר של חום בקיץ וקור בחורף".

 

מספר חתנו מאיר פרץ הי"ו:

לאחר חתונתי עם בתו של הרב יוסף זצ"ל עבדתי כמזכיר המושב ומתוקף עבודה ידעתי את המשכורת של חמי. זכורני שבכל פעם מחדש הופתעתי ונדהמתי כיצד יתכן שהוא הצליח לפרנס משפחה כל כך גדולה ללא עזרה מבחוץ וללא הלוואות שהתנגד להם, בצורה כל כך נפלאה ולא טבעית. המשכורת שלי הייתה כפולה משלו ובסך הכול היה לי ילד אחד ובכל זאת הצלחתי רק בקושי רב לפרנס את משפחתי. מהיכרות קרובה עם משפחת חמי ראיתי שברוך השם לא חסר להם כלום ובכל פעם מחדש נפעמתי מהתופעה המדהימה הזאת. אין זאת כי אם כדברי דוד המלך ע"ה "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה,כג) והברכה שרתה במעשה ידיו להתפאר".

 

דברי חז"ל שהכול לטובה, "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" ו"כל עכבה לטובה" היו שגורים בפיו ובליבו.

מתוך הביטחון בה' שיפרנס אותו היה מעוניין להיות שכיר בפרדס, על אף השכר הזעום שקיבל, על מנת שהטרדות לא יפריעו לו משלוותו ולימודיו.

הרב יהושע:

"אבי ז"ל לא פחד מאיש וכשהדבר לא היה לטעמו הוא אמר את מה שיש לו לומר אבל בהערה מדודה. הוא פחד רק מהקב"ה ולכן לא שינה את התנהגותו דעותיו ועקרונותיו".

 

מהביטחון בה' נובעת קבלת הדין באהבה.

ניתן לראות זאת באופן נפלא בהתנהגותו של דוד המלך כאשר נודע לו על גזירת המוות שנגזרה על תינוקו, בנה של בת שבע. הוא בכה וצם והתפלל בכל עוז, אך לאחר שנפטר הילד נרגע בכיו וחזר לאכול. כאשר שאלו אותו לפשר התנהגותו המוזרה שהיא לכאורה הפוכה מהתנהגות רגילה של בני אדם שבוכים ומצטערים יותר לאחר הפטירה זאת הייתה תשובתו:

שמואל ב פרק יב: (כב) "וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד: (כג) וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי".

התנהגות זו נבעה מהביטחון העצום בה' שהיה לו. ברגע שהילד נפטר ואין מה לעשות ולהשתדל להצלתו, הרי שהכול לטובה והקב"ה יודע מה הוא עושה וממילא אין צורך בלצום ולהתענות.

 

כך מספרת בתו אביגיל בעניין זה על אביה:

"בכ"ג אלול תשס"ה נפטרה אחותי ז'קלין ז"ל. אנו הסתרנו את המחלה הקשה שהייתה לה על מנת שההורים לא יצטערו וזאת בתקווה שתצליח לעבור את זה בחיים, אמרנו רק שהיא הייתה חולה. אבל כשנפטרה וסיפרנו לו על כך לא אמר לנו מה, איך, למה, אלא קיבל את הדין באהבה, אלא שבאחד הימים אמר לנו שאילו היה יודע את החומרה של מצבה יכול להיות שהכול היה נגמר אחרת הוא לא פירט ואני לא שאלתי".