ציווי על רגשות

תורת ישראל, באופן מפתיע, מצווה במקומות רבים על... רגשות. למשל: הציווי המפורסם של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), "ואהבתם את הגר" (דברים י, יט) ומעל הכל - "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו, ה). הדבר כמובן מצריך הבנה, איך אפשר לצוות על אהבה, ואיך אפשר להכריח אותי לאהוב את ה'? הרי אהבה זה משהו שבא מבפנים, ואם אני אוהב - אז אני אוהב, ואם לא - אז לא! אולם לא רק בתחום של האהבה אלא גם בנקודות אחרות התורה מצווה פעמים רבות על רגשות שונים - לא לשנוא את אחינו היהודים, לשמוח בזמנים מסויימים ועוד... איך ייתכן לצוות על רגשות כאלו? או על רגשות בכלל?

אלא

שכאן יש את אחד החידושים הגדולים של היהדות לעומת דרך החיים שאנו מורגלים אליה - היהדות מלמדת שבהחלט ניתן לבנות אהבה. לא, אין הכוונה שאם הייתי יושב עם עצמי הייתי מתאהב במוסיקה קלאסית, אבל אפילו מוסיקה קלאסית, אם אתה משקיע מספיק ולומד להכיר את המיוחד שבה - אתה יכול לחבב. הרגש של האדם איננו "נתון" ואנחנו לא (רק) תוצרים של כל מיני העמסות ריגשיות של עברנו... אלא ניתן לפתח רגש, לשפר אותו, להתקדם בו ולהיות אוהבים, שופעי עליצות והומור או כל רגש אחר. בעולם קוראים לזה היום "אינטילגנציה רגשית", אולם היהדות טוענת מאז ומתמיד שהרגש ניתן לשליטה ומצריך עבודה ופיתוח.

חידוש זה של היהדות חשוב במיוחד באהבה שבין בנים לבנות ובאהבה של בני זוג. ניתן בהחלט לעבוד על הנושא הזה - אפשר לשפר את האהבה בין בני זוג, ואפשר (ולרוב האנשים זה חידוש גדול) אפילו לעבוד על "שלום בית", למצוא דרכים לקרב בין בני זוג ולהאהיב אותם אחד על השני. הבעיה היא שאנחנו רגילים לאהבה הוליוודית, לאהבה של "קליק" והתאהבות ברגע. על פי תפיסה זו האהבה נוצרת בעקבות תנאים מסויימים ואנחנו נמשכים אחריה. היא הגורם המניע לחיים משותפים, וכאשר היא "נעלמת" הרי שזה הזמן והמקום לפרק את החבילה. אנחנו לא רגילים לחשוב על האהבה כעל משהו נרכש, כדבר שצריך ואפשר לעבוד עליו, אלא כעל רגש מקרי שהוא ישנו או לא. בדיוק כמו גובה, שאו שאתה נולד גבוה או לא וזה לא תלוי בך, כך גם רגש האהבה - או שאתה מרגיש אותו או שאתה לא. על פי דרך המחשבה המודרנית, אם התאהבתי במשהו או במישהו, הרי שאני אעשה מאמצים לרכוש או לזכות בו, אבל אני לא אעשה מאמצים לאהוב. גישה זו באה לידי מיצוי בשיטתו של פרויד - פרויד כל כך פיתח את הגישה הטוענת שלאדם אין שליטה על רגשותיו או על תחושות נפשו הפנימיות, עד כדי כך שהוא טען ל"דטרמיניזם" מוחלט. על פי תפיסתו, החוויות שאנו צוברים במשך השנים  (בעיקר בתת המודע) מעצבות לחלוטין את אופי מחשבתנו, ולכן כל תגובותינו לעולם הן תוצאה של מה שצברנו בעבר. על פי גישה זו אין כל מקום לדרוש מהאדם לשלוט על מעשיו, וכל שכן על רגשותיו. להיפך, הפסיכולוגיה החדשה מעודדת את האדם "לפרוק את הרגשות", "לומר כל מה שעולה על רוחו" וכדומה. "כל הרגשות כולן הם לגיטימיים" - טוענים חסידי השיטה, ומה שלא לגיטימי הוא אופן התגובה לרגשות אלה. כלומר: מותר לאדם לכעוס מאוד על אדם אחר ולשנוא מישהו זה בהחלט לגיטימי, הבעיה תתחיל כשהוא ינסה ליישם את הרגשות הללו בפועל ולפגוע בו - אז ייהפכו המעשים ללא לגיטימיים. האדם הוא "תוצר" מעצם הגדרתו, ולכן אין לו שליטה על האופן בו הוא חושב או מרגיש.

התורה, כמו שכתבנו, רואה את הדברים באור שונה. היא מצווה על אהבה ועל רגש, ואפילו רואה פסול במי שכפוף באופן מוחלט לרגשותיו ולא שולט בהן.

לדרך החשיבה המודרנית על אהבה יש השפעות מרחיקות לכת על נושא הזוגיות בעולם. זוגות רבים מתגרשים ומסיימים חיים משותפים כי "נגמרה להם האהבה", ואינם מצליחים, בדרך כלל, לעשות מאמץ לשיפור האהבה. העולם כולו עסוק, יומם ולילה, בחיפוש אהבה, ואינו מבין שאפשר לפעמים גם לבנות אותה ושזה דבר הדורש מאמצים והשקעה (אין הכוונה שצריך למצוא מישהו ברחוב, הראשון או הראשונה שנתקלים בו, ולהתחיל לעבוד על עצמך שאתה אוהב אותו. אלא שאחרי שהקשר נראה מתאים, האהבה האמיתית באה כתוצאה מעבודה והשקעה).

ההבדל הזה שבין התפיסה בעולם כיום לבין התפיסה היהודית הפנימית גורם גם לשוני עמוק ביחס לקשר בין בנים לבנות. מכיוון שהתורה רואה את הקשר הזה כנתון לשליטה ועבודה של האדם, הרי שהיא מלמדת אותנו דרכים שונות להגיע לקשר כזה ולפתח אותו. התורה גם לוקחת בחשבון את הכוח העצום של הקשר הזה (שנראה היום ככוח החזק והמרכזי ביותר בעולם כולו) ואת היכולת שלו להפוך לבעייתי, ולכן היא גם מציבה סייגים שונים על אופיו ודרכו של הקשר.

היהדות מכירה בקשר בין בנים לבנות כקשר טהור, להבדיל מדתות אחרות שרואות בו חולשה. יותר מזה: בתורת הסוד משולים הקשרים בין חלקים שונים של העולם ליחס בין גבר לאשה. הקשר בין המינים הוא כל כך נעלה עד כי הוא משל ודוגמא לקשרים שבעולמות רוחניים. פגיעה בקשר הזה ובטוהר שלו היא כפגיעה בעולמות הרוחניים הללו, וכדי שטוהר זה ישמר יש צורך, כמו בכל תחום ביהדות, בסייגים ובהגבלות שישמרו עליו.

ברשיונות נהיגה, לדוגמא, יש הבדל בין רישיון לנהיגת מכונית, שמצריך לימוד ברמה בסיסית, לרישיון נהיגה על משאית, שמצריך יותר ידע ולימוד ברמה גבוהה יותר. רישיון להסיע אוטובוס מצריך כבר ממש השקעה, ואם נעבור למטוס הרי שמדובר על לימוד בקנה מידה אחר לגמרי. ככל שעוצמתו ויכולתו של הכלי גדלה כך צריך יותר מאמץ וידע כדי לשלוט בו וכדי להפיק ממנו את מירב התועלת, ונוסף לכך גדל גם פוטנציאל ההרס שלו ולכן צריך לדעת יותר כדי שהוא לא יזיק ויפגע. המצב דומה גם בחיים הרגשיים - ככל שהפוטנציאל של כוח מסויים גדל כך יש לדעת יותר כדי להפיק ממנו את המירב וכך גם פוטנציאל הפגיעה שלו מתרחב. כוח האהבה הוא ללא ספק כוח מרכזי בעולם, אולי הכוח החשוב ביותר שקיים, ולאהבה בין בנים לבנות יש גם תפקיד חשוב ביותר - השמירה על המשפחה ועל האהבה בין בני זוג. בהתאם לכך גם כוח ההרס של האהבה הוא אדיר, וצריך לדעת איך להשתמש בה כדי למצות את היכולות שלה מבלי לפגוע ולהרוס.

המגבלה המרכזית שהתורה מטילה על הקשר בין בנים לבנות קשורה בתחום הפיזי. המגע הפיזי והיחס המיני יכולים לעזור ולשפר את הקשר הבין-אישי ויש להם ערך בהקשר הזה. אולם ישנו כוח גדול מאוד במגע הפיזי שיכול להוביל גם לדברים שליליים, ולכן צריך לדעת איך ומתי להשתמש בו כדי להפיק ממנו את מירב התועלת החיובית. הקשר הפיזי יכול בהחלט להפוך לעניין בפני עצמו (ופעמים רבות הוא גם הופך לכזה), ואז הוא הרסני מאין כמוהו - לא רק שאינו תורם אלא אף הורס את הקשר הבין-אישי, שהוא הדבר החשוב והמרכזי ביותר. החידוש הוא, שדווקא מכיוון שהתורה מאמינה מאוד בקשר שבין בנים לבנות ובחשיבות שלו הרי שהיא מטילה עליו חוקים שיעזרו לאדם להשתמש בו בצורה נכונה יותר. בדיוק כמו שחוקי הנהיגה במשאית נועדו לסייע לנהג להפיק ממנה ומעוצמתה את הטוב ביותר.

העולם המודרני, כפי שכתבנו, רחוק מאוד מהבנת ההגדרות הללו. הנושא הפיזי רוכש מקום נרחב יותר ויותר באהבה והופך לאחד הגורמים המרכזיים שבה. אנשים מודדים את בן או בת זוגם על פי המראה החיצוני שלו ועל פי יכולתו לספק את הצרכים הפיזיים שלהם, הרבה יותר מאשר על פי מדדים חיפוש רגשי. במקרים קיצוניים זהו גם המדד היחיד, תוך התעלמות ממטרותיה האמיתיות של האהבה. חיי נישואין מתפרקים מכיוון שקשה לטרוח עבורם, וקל לברוח לקשרים לא מחייבים המבוססים על ההנאה הפיזית. על פי התורה הרי שגם בתחום האהבה, כמו בכל דבר, ישנה עבודה וישנן הגבלות שמובילות לביסוס הקשר על הצדדים הטובים שלו - היציבות, האהבה, החום ההדדי, הבנייה המשותפת ועוד... שהיהדות רואה בהם דבר נעלה עד כדי דבר רוחני.