משהו חדש מתחיל להתקדש

אינני פוליטיקאי או איש ציבור, כך שאחסוך מהקוראים את המידע הבלתי-מסעיר למי אני הולך להצביע בבחירות הקרובות. לעומת זאת, הייתי רוצה לנתח את תופעת הבֶּנֶטיזם המתחוללת בימים אלו מול עינינו.

לא ברור עוד מה יהיו התוצאות הסופיות של הבחירות, אבל דבר אחד בטוח: פעם ראשונה בתולדות מדינת ישראל נוצר טרנד להצביע למפלגה דתית-לאומית. חילונים צפונבונים, חרדים מודרניים, צעירים, ש"סניקים, מסורתיים – לכולם בא טוב להיות בבית היהודי. הדברים מגיעים לעיתים לאבסורד: השבוע הצהיר לפניי בחור חילוני, כי הוא ו'בן זוגו' (?) מתכננים בבחירות הקרובות להצביע לבנט, כי הוא "הגבר היחיד שיש היום בפוליטיקה". אבסורד כבר אמרנו? גם בזמן כתיבת שורות אלו לא ברור לי כיצד הראש שלהם עובד.

מה קורה פה? ברור שהסיבה המרכזית לתופעה היא אישיותו הסוחפת של נפתלי בנט. הוא נתפס כיותר ישראלי מישראלי: מטכ"ליסט, הייטקיסט, צעיר, רהוט, אחד משלנו. כל זה כמובן נכון; אולם במגרש הפוליטי ישנן דמויות נוספות, כדוגמת יאיר לפיד, שהיו אמורות למשוך קהל מהסיבות הללו (טוב, בלי החלק המטכ"ליסטי), והנה הסחף הוא דווקא לכיוון אדם חובש כיפה.

האמת שהדברים לא אמורים כל כך להפתיע אותנו. כל מי שנמצא בשטח בשנים האחרונות חש שישנו תהליך איטי ועמוק שמתחולל בעם ישראל. המצויים בסוגיית הגרעינים התורניים, מערכות החינוך והתרבות, בארגונים שונים העסוקים בהפצת יהדות וכדומה יודעים שהחברה הישראלית נמצאת במקום שונה מאוד ממה שמצטייר בתקשורת. ישנה כיום דרישה אדירה למשהו אחר. וכאן ההפתעה: הדרישה המתגברת והולכת היא דווקא למשהו אחר באוריינטציה הדתית-לאומית.

אין הכוונה לומר שכל המצביעים העתידיים של הבית היהודי למדו לעומק את כתבי הרב קוק (מן הסתם הבחור שסיפרתי עליו לעיל מצוי רק בפרקים הראשונים של ספר 'אורות'...). אולם האהדה כלפי הרעיונות העקרוניים של הציונות הדתית – ההכרח למציאת דרך חיים שתאחד בין חומר לרוח, בין פרט ללאום, בין דת למדינה, בין תורה למודרנה – הולכת וגוברת בציבור הישראלי. יקראו לזה כמובן במילים אחרות: צורך במסורת, בחוסן לאומי, בחיזוק התא המשפחתי, או בפשטות: הרצון לחיות חיים ערכיים, שמחים ובריאים. הציבור מרגיש באופן מעורפל ואינטואיטיבי שכל אלה קשורים באופן זה או אחר לערכים שמייצגים בנט והאנשים שסביבו. הביטוי של הרב קוק "הישן יתחדש והחדש יתקדש" לא התחיל ולא נגמר בבנט, אבל בלי ספק הוא רוכב על הגל הלא-מודע שלו.

איני יודע מה יהיה סופן של הבחירות הללו. ייתכן שבסופו של יום מספר המנדטים לא יהיה כה גבוה כפי שצופים הסקרים. אפשר שהבית היהודי ימצא את עצמו באופוזיציה ויתברר שמבחינה טקטקית אולי האופציה האלקינית, החוטובלית והפייגלנית היא הנכונה. לבנט עצמו מחכים חיים לא פשוטים: להנהיג את הציבור הדתי-לאומי גם בימים רגילים זוהי משימה לא פשוטה, על אחת כמה וכמה כאשר הציפיות הן בשמיים. אני מאחל לו הצלחה אבל ממש לא מקנא בו.

כל זה פחות חשוב. תפקידנו הוא לטפח את זרמי העומק הללו, שלהפתעתנו פרצו עכשיו בעוצמה מעל פני השטח. בין אם הגל הגלוי יימשך או ידעך, הוא כבר מילא את תפקידו: האהדה הנוכחית לבנט ולרעיונות שהוא מייצג, הוכיחה למי שעוד לא זיהה, שהתרבות במדינת ישראל הולכת ומשתנה. היא הופכת ליותר לאומית וליותר דתית-מסורתית. בעם הזה מקננת תקווה, לעיתים לא-מודעת, שיש בחיים יותר ממה שהתרבות הנוכחית יכולה להציע, ואנחנו נמשיך להציב אלטרנטיבה. ובסוף, מה שלא יהיה, אנחנו ננצח. פשוט כי זו האמת.

פורסם ב"בשבע", פרשת בא