פגישה אצל שדכנית

בסוף הלכתי. אין לי כוח כבר לשמוע כל הזמן – לך תירשם לשידוכים. אמרתי לה בטלפון (לשדכנית) שאני לא אשלם דמי רישום מוגזמים, לפני שאני בכלל יודע אם יש לה הצעות מתאימות. היא הסכימה. אחרי חצי שעה מאז שיחת הטלפון, אני דופק אצלה בדלת.
מי זה? נשמע קול. אליהו הנביא אני עונה בשקט. מי זה כבר יכול להיות?! רק רגע, היא אומרת. הרגע הפך לשלוש דקות. אני שומע את צעדיה המתקרבים, בום בום – איזה רעש, צעדים של פיל. היא מסתכלת מבעד לעין של הדלת ולא פותחת, עד שמצליחה באופן רשמי לזהות שמדובר בבחור, ולא ברוצח או אנס סדרתי. הדלת נפתחת.

אני רואה אותה, ואני מבין – איך הסתבכתי. היא דורשת 50 ₪, לפני שבכלל נתחיל במשא ומתן על ההמשך. נתתי לה. היא מזמינה אותי לשבת בסלון הקטן. פותחת קלסר ענק שמזכיר במקצת את מבנה הגוף שלה. ואז מגיעים השאלות: מה השם שלך? (השם שמור במערכת).

בן כמה אתה? 25. איפה אתה גר? בכדור הארץ. רגע, יש לך תעודת זהות היא שואלת? וואלה יופי, הגעתי לשוטרת פרטית או לשדכנית... אין לי עלי אני עונה. מה עושה בחיים? חי ושמח בחלקי. לפתע אני מרגיש מהצד שלה אי נוחות עם התשובה הזו. היא מסתכלת עלי מבעד למשקפיים של שנות ה60 ובוחנת אותי.

במה אתה עובד? אני לומד בישיבה. יש לך תואר? לא, אני בקטע של טוהר... ומה אתה תעשה בעתיד? בעתיד? (אני מהרהר) – לא ממש חושב על העתיד כרגע, אני חי מיום ליום. הרגע שעבר מת, הרגע הבא עוד לא בא.... טטטטטטטטווווווווווווובבבבבבבבבבב, היא עונה, מופתעת לחלוטין. נראה שיש לה צמרמורות מהתשובות שלי. ואני מחייך חיוך קטן ושרמנטי. מבחינה דתית אני רואה שיש לך כיפה קטנה – מנסה לעקוץ אותי. כן, אני עונה, הכיפה קטנה והלב גדול, אני עונה. יש אנשים עם כיפה גדולה ולב קטן, מה עדיף? יש לך רישיון? כן, על אופניים. טטטטטטטטווווווווווווובבבבבבבבבבב, היא עונה, ואני מתחיל להרגיש סימני מצוקה משפת הגוף שלה.

תראה היא אומרת לי, באנחה כבדה. לא נראה לי שבחורה תרצה אחד שאין לו כלום. אבל... מי שאין לו כלום, אין לו מה לאבד, לא? אני שואל חזרה. ררררר כן, אאאאאאא לא (מתבלבלת). תגיד לי היא אומרת, בשביל מה באת לכאן, לשגע אותי? לי יש בנות ואני לא הייתי נותנת את הבת שלי לבחור שאין לו כלום. אוקי זו זכותך אני אומר, אבל נראה לי שהבת שלך צריכה לבחור בעצמה את הבחור ולא שאת תחליטי בשבילה.

אני חושבת שאתה חי בדמיון. יש אנשים שאצלם הדמיון והמציאות מתחברים, אני מחזיר לה. מה אתה אומר, עונה לי. אתה רוצה עצה לחיים? לא תודה, אני יכול לטעות גם בלי עזרה. הפנים המחייכות - המזויפות שהיו בהתחלה, הפכו כעת לפנים זועפות וכועסות - עד פה!! אני גמרתי איתך, צא בבקשה החוצה, אנשים כמוך הם חולי נפש. טריקת דלת.

בעולם של רובים ואקדחים, של שנאה ואיבה, של תככים ומזימות, של גזענות ואנטישמיות, בעולם שברחובותינו מתפוצצים ילדים, בעולם של טילים ביולוגים וכימים, בעולם שבו אחד דורך על השני, בעולם שבו רוצחים ילדים, בעולם שבו הורים רוצחים ילדים, בעולם שבו כל אחד דואג בעיקר לעצמו, בעולם שבו תינוקות נולדים מכורים לסמים, בעולם שבו כדורים וסמים מניעים את האנשים, בעולם שבו שודדים זקנים, בעולם שבו אונסים בנים ובנות, בעולם שבו השטן נכנס לליבם של אנשים. אדם שרק רוצה להישאר ולחיות כמו "פיטר פן" בעולם הזה, חייב להיות מסתבר - חולה נפש...