אדם מחפש את עצמו

מתמטיקה, פיזיקה ואנגלית. אזרחות, לשון והיסטוריה. ביולוגיה, כימיה וספרות. יש כאלו שרק מלשמוע את הרשימה הזו נהיים עייפים. חולשה משונה מתפשטת בכל הגוף והעיניים מתחילות להיעצם. עשרות יחידות לימוד, בחינות מתכונת וציוני מגן. ובסופו של דבר, אי אפשר להתחמק מרגע האמת. המבחן הגדול, בה' הידיעה. 'בגרות!'. מילה אחת קטנה שכוללת בתוכה לילות ללא שינה, ערימות של סיכומים, חרישה אינטנסיבית וגם ציפיות ותסכולים לא קטנים.

התוכנית הזאת משותפת לכל התלמידים במדינת ישראל. דתיים וחילונים, יהודים וערבים. בשנות התיכון מעמיסים עליהם את מטען הידע שאמור לשמש אותם בהמשך הדרך באוניברסיטה ובמקצוע שיעסקו בו. השאלה אם הם מתחברים לזה או אוהבים את זה אינה רלוונטית בכלל. עד כמה המידע הזה נוגע להשקפת עולמם או לדילמות הקיומיות שמטרידות אותם, זו שאלה שכלל לא עולה על השולחן. כי הרי העניין פה אינו לחנך או לבנות אישיות של בן אדם. המטרה היא לעשות אותו יותר 'ידען'. להטעין עוד כמה מגה של נתונים בהארד-דיסק הפנימי שלו.

גם בחינוך הדתי עובדים בדיוק לפי התוכנית הזאת. אלא ששם יש בונוס. לימודי 'מחשבת ישראל'. אנחנו דתיים, ככלות הכול, ולא מתקבל על הדעת ללמוד שלושים יחידות ריאליות ולהיות בּוּר בשאלות הכי בסיסיות של האמונה שלך. ריה"ל ורמב"ם, רמח"ל ורס"ג. אותיות קטנות בטורים צפופים שכונסים בתוכם את עקרונות היסוד של האמונה היהודית.

אלא שכאן נמצא סימן השאלה הגדול. האם כל זה לא הופך את מחשבת ישראל לבסך הכול 'עוד מקצוע לבגרות'. בדיוק כמו היסטוריה או פיזיקה, רק עם תכנים ממסורת ישראל, כשהעיקר בסופו של דבר הוא עוד יחידות בגרות וציון גבוה ככל האפשר בתעודה. האם מעבר לצבירת הידע וסידור השיטות קורה כאן משהו שהופך אנשים להיות אחרים, משהו שנותן מענה לשאלות ולקשיים שמלווים את החיים שלהם? לא ברור בכלל. רועי, תלמיד ישיבה תיכונית בצפון, מספר: "עוד לפני שהגעתי לכיתה י', הרגע בו אמורים להתחיל ללמוד מחשבת ישראל, התלמידים הבוגרים הספיקו להכין אותי לְמַה שעומד לקרות. 'טחינה' מעייפת של חומר, ושינון של רעיונות שיום אחרי המבחן אפשר לשכוח אותם ולהמשיך הלאה. לבעיות האמיתיות של החיים, אמרו לי, לך תחפש פתרונות במקומות אחרים".

ואיפה אני בכל הסיפור הזה?!
אלא שבשנה האחרונה, ממש מתחת האף שלנו, התחילה להתרחש מהפכה. עוד מוקדם להעריך את השלכותיה, אך הן מתרחבות הרבה מעבר לגבולות בית הספר וציוני הבגרות. הרב ד"ר יוחאי רודיק, המפקח על נושא מחשבת ישראל בחינוך הדתי במשרד החינוך, מספר על אירוע שהתרחש לפני מספר שנים ועורר אותו לסוג של חשבון נפש בעניין. הוא נתקל בבחינת בגרות של תלמיד אחת הישיבות התיכוניות הטובות, שלאחר שסיים לכתוב את המבחן לא התאפק והוסיף את המשפט הבא: "כשאני לומד מתמטיקה, אין קשר בין הנפש שלי לְמַה שאני לומד. אבל כשאני לומד מחשבת ישראל, זה הרי אמור להיות כל כך קשור. אז איך אני יכול לעשות את זה אם כבר שבועות ארוכים שלא התפללתי?". "ראיתי בדברים האלו זעקה כנה של נער שמרגיש פער גדול בין מה שהוא סופג בבית הספר לבין היכולת שלו ליישם את הדברים בחיים. גיל ההתבגרות הוא תקופה מורכבת מליאת טלטלות ודילמות. חיפוש ובחירת דרך. אם האמונה שהוא לומד בבית הספר מתוייקת אצלו כ'עוד מקצוע' לבגרות, אז החמצנו את הדבר החשוב ביותר". משם התחיל תהליך ממושך שמטרתו לכתוב מחדש את יחידת הלימוד של מחשבת ישראל לבגרות.

מה הבעיה עם התוכנית הישנה?
"הטרידה אותנו מאוד השאלה כיצד ייתכן שלמרות אלפי שעות של לימודי קודש ובתוכם עיסוק רב בנושאי תפילה, תלמיד בפועל איננו מתפלל וגם לא מרגיש צורך לעשות זאת. ייתכנו לכך גורמים רבים אך אחד העיקריים שבהם היא הדרך בה נלמדים לימודי הקודש. לימוד של טקסטים שאינם מחוברים לנפש התלמיד ולא מופנים אצלו לא מצליחים לבנות אותו באופן עמוק ולעצב את אישיותו הרוחנית. שיעור צריך לאפשר לתלמיד לשאול שאלות ולבטא את עמדתו באופן חופשי. הוא אמור להיות הסביבה המתאימה להציג את המצוקות שמטרידות אותו ולחוות תהליך רוחני משמעותי. התוכנית הישנה כללה אוסף מקורות של גדולי ישראל, שערכם רב וחלילה לזלזל בהם. אך יש צורך לבחון עד כמה הם עונים על הצורך הנפשי של צעירים בעידן המודרני. עד כמה הם נתנו מענה לשאלות היומיומיות שמטרידות אותם, למצוקות הרוחניות ולשאיפות הנפשיות שלהם. נקודה שניה היא האופן בו הדברים מועברים. האם הם נלמדים באופן פתוח ויוצאים בסיס לשיח בין המורה לתלמידיו. שינוי כזה עשוי להפוך את הלימוד ממשהו שמכין למבחן בגרות לדבר שמכין להתמודדות עם החיים".

מערכת החינוך עובדת לאט ואחרי תהליכים ממושכים ובירוקרטיה לא קלה השינוי התחיל להתרחש. במשך תקופה ארוכה הרב רודיק בסיוע עוזריו עמל על המשימה. נרקחה הנוסחה החדשה, ובשנה שעברה יצאה מהדורה ניסויית ראשונה שלקחו בה חלק שלושת אלפים תלמידים. היחידה שנבנתה נוגעת ברבים מן הנושאים המוכרים מן העבר, אך לא נרתעת מלעסוק בנושאים חדשים, חלקם פחות מקובלים, 'נועזים', אם תרצו. למשל, תופעות של חילון וחזרה בשאלה. למשל, היחס לעולם התרבות, היצירה והקולנוע והמקום שלהם בחייו של אדם מאמין. אפילו נושא המוות והפחד ממנו מקבל התייחסות. החידוש אינו רק בנושאים אלא גם במקורות המובאים. לצד הרמב"ם, ריה"ל ורס"ג הקלאסיים, תמצאו גם מקורות מודרניים כמו שיר של אלתרמן, קטעים מתוך "מכתבי יוני", ואפילו מונולוגים של דתל"שים מתוך "שיודע לשאול". הלימוד בנוי על דיונים ועל שאלות שמטרתם להתחבר אל עולמו העכשווי של התלמיד ולהעמיד את עצמו בכנות למולם.

איך המורים קיבלו את השינוי הזה?
"היו מורים שהתקשו להיפרד מלימוד שמרני-טקסטואלי ששם במרכז את הידע וההיקף, גם אם הם באים על חשבון ההזדהות הנפשית והמוטיבציה ללמוד. אולם רוב המורים קיבלו את החידוש בזרועות פתוחות, ובסופה של שנת הניסוי גם המסתייגים השתכנעו שהשיטה החדשה פשוט עובדת. מתחילת השנה הנוכחית נמכרו למעלה מאחד עשר אלף חוברות של התוכנית החדשה ובתי ספר רבים השתלבו בה. המהלך הזה משתלב במגמה כוללת של החמ"ד להפוך את הלימוד לרלוונטי ומשמעותי לחיים, והתוצאות בשטח מדברות בעד עצמן".

מיכאל, מורה ותיק המלמד מחשבת ישראל בכמה ישיבות תיכוניות למעלה מעשרים שנה, מספר שהופתע לגלות עד כמה סגנון הלימוד החדש השפיע עליו בעצמו ורומם אותו מבחינה אמונית. אולם ההבדל המשמעותי ביותר היה מצד התלמידים. "פתאום חבר'ה התחילו לגשת אלי בעקבות השיעור להתייעץ על בעיות אישיות, התמודדות עם שכול ועם קשיים שמתעוררים בבית. נוצרה בינינו תקשורת חדשה ושיח עמוק שלא היה קיים עד היום. הדבר המדהים ביותר היה לקבל טלפון מתלמידים שביקשו להיפגש בקיץ, אחרי שהסתיימו בחינות הבגרות, ולשבת על חשבון זמנם הפרטי ולהשלים ביחד את הפרק שהפסידו כיוון שלא היה בחומר לבגרות...".

הרב רודיק מספר על אחד מבתי הספר שבנו של מנהל המוסד נהרג בתאונה. הוא היה זה שלימד את תלמידיו מחשבת ישראל וסיפר שאחד הדברים שעזרו לו להתמודד עם הכאב והצער היה הלימוד המשותף עם הכיתה בפרק "אמונה בשעת משבר". הוא לא שיער בחלומותיו הגרועים ביותר שיצטרך להתמודד באופן מעשי ואישי עם המצבים שתיאר בשיעור.

הרב סולוביצ'יק בפייסבוק
השינוי המשמעותי ביותר הוא כאמור אצל התלמידים. "לא סבלתי לימודים בכלל, ולימודי קודש בפרט", מספר אופיר, תלמיד כיתה יא' מהצפון. "ופתאום אני תופס את עצמי פותח את החוברת הזו וקורא אותה בזמני הפנוי סתם כך, או בשביל להתחזק. ההורים שלי שאלו אותי אם אני מרגיש טוב". ליאורה, מורה באולפנה בירושלים, מספרת על תלמידה שהגיעה ביום שישי במיוחד לשיעור מחשבת ואחר כך הלכה לביתה. "אחרת שלחה לי סמס אחר הצהריים שתוכנו היה: אנחנו עכשיו בויכוח בסניף, ואני מוצאת את עצמי מעבירה את השיעור במחשבת שהעברת היום בכיתה...". טליה, תלמידת כיתה יא' מתל-אביב, מספרת שהלימוד בא לבנות ממש במקום על רקע הנסיעה לפולין והשאלות שהיא העלתה. "יצאנו למסע "משואה לתקומה" ותוך כדי המסע אחת הבנות הכינה צ'ופר לכל הכיתה שהיה ציטוט מתוך דברי הרב סולוביציק שלמדנו בכיתה. "על כורחך אתה נולד על כורחך אתה מת, אך בבחירתך אתה חי". מישהי אחרת כתבה את המשפט הזה כסטטוס בפייסבוק שלה". ומתברר שגם ה'לייקים' לא איחרו לבוא.

______________________________________

התוכנית החדשה במחשבת ישראל מעלה שאלות נוקבות, שמשמעותן חורגות הרבה מעבר לתחום של לימוד מחשבת ישראל. עד כמה מערכת החינוך ובתי הספר נעולים על קונספציות ישנות ונוחות ועד כמה הם פתוחים לשינויים ולדרכים חדשות? האם ייתכן שגם בתחומים אחרים כמו תנ"ך או גמרא אפשרי לחולל שינוי כדוגמת מה שנעשה במחשבת ישראל ולפתוח מערכת יחסים חדשה בין התלמידים לבין החומר הנלמד? ודבר אחרון - האם אפשרי גם בתחומים של חול כמו היסטוריה, ספרות, אזרחות ואחרים להפוך את הלימוד מהכרח נצרך לבגרות שכדאי להעביר כמה שיותר מהר עם כמה שפחות כאבי ראש, למשהו שישפיע על האישיות שלך ויהפוך אותך לבן אדם אחר?