לשמיניסטית המתלבטת – חלק א'

בפעם הראשונה בשורש אנחנו מפרסמים טרילוגיה של מאמרים... שלושה מאמרים רצופים בנושא אחד חשוב, נושא גיוס בנות.

את המכתב הבא קיבלנו ב"חברים מקשיבים" משמיניסטית שלומדת באחת האולפנות הידועות בירושלים (נקרא לה 'מיכל', לשם הנוחות). היא הייתה בהתלבטות שקיימת מן הסתם אצל בנות נוספות. בגלל חשיבות העניין אנו רוצים להביא בפניכם כמה דברים בעניין, בתקווה שעוד בנות יוכלו להיעזר בהם. בגלל ריבוי הדברים - נביא אותם בשלושה חלקים. נשמח מאוד לתגובות שלכן ואולי נוכל לפתח כאן דיון פורה בעניין!

המכתב:
שלום,
קוראים

לי מיכל, אני בכיתה יב', ורציתי להתייעץ אתכם בשאלה שמטרידה אותי רבות בימים אלו.
השאלה היא אותה השאלה הגדולה "שרות לאומי או צבא?"
מס' הלבטים הוא רב, ומס' הקשיים לא פחות.
אני נגד המוסד של שירות לאומי בכל תוקף ולכן ישנו גם קושי עם עצמי מדוע האופציה לא נפסלת על הסף.
סיבות שהגוף הזה נראה לי קלוקל מיסודו:
הגוף בעצם אומר, שלי בתור דתייה ישנה מגבלה ולכן איני יכולה לשרת במסגרת הרגילה המדינית.
אם הגוף נוצר מטעם בעיות דתיות למה אפשר להצהיר גם לאחר קבלת המנילה?
ואם הוא נוצר כדי לתרום יותר למדינה, בצד החברתי, מדוע הוא אינו פתוח לחילוניות?
מדוע ישנה אופציה לשרות חד שנתי?
מדוע ישנה האופציה לשרות בתור קומונריות כאשר אף תנועת נוער שאינה דתייה לא מקבלת קומנריות מטעם המדינה ומשקיעה את מיטב כספה בהעסקת קומנריות? מדוע רק לדתיים יש את הפריוולגיה לחיות על חשבון המדינה?
ישנם אנשים שאומרים שצריך לשרת בשירות לאומי כי הבעיה החברתית היא הבעיה הגדולה במדינה. האם "צו פיוס" הוא לא בעיה מספיק גדולה במדינה? עד מתי נשאר בחממה?
עצם העובדה שיש לנו אפשרות בחירה לתפקיד בו נשרת ולחיילות אין. איפה השיוויון? איפה הבעיה ה"דתית"?
האם השנתיים האלו הם שלי יהיה טוב? ולכן אני בוחרת את התפקיד שלי, או שהשנתיים האלו הם לעסוק את מה שהמדינה צריכה? אפילו אם זה להיות פקידה?
כשאני קוראת את הדברים שכתבתי אני שואלת את עצמי שוב, "למה את לא פוסלת את הגוף הזה מיסודו?!?!
אבל כן, אי אפשר להתעלם מצד השני:
• בצבא אני בורג קטנטן, ההשפעה שלי והתרומה היא מוגבלת.
• האם בגלל שהצבא אינו עורך ראיונות לתפקידים הוא אינו יודע במה היכולות שלי לתרום למדינה הכי הרבה? לחברה?
• האם לא עדיף להיות מסוגל להגדיל ראש בשרות הלאומי, ולתרום מעבר לנק' המינימליות והמוגבלות שבצבא?
• הצבא הוא גוף של גברים. האם מקומי כאישה הוא שם?
שלא תבין לא נכון, אני נגד שרות לאומי והאופציות שבו כמוסד ציבורי. אבל האם לי הקטנה, שרוצה באמת מתוך אהבה למקום הזה ורצון לעשות אותו מעט טוב יותר, האם לי לא יותר נכון ללכת למסגרת הזאת?
למסגרת שתאפשר לי להרגיש שמיציתי את עצמי הכי טוב שאפשר? שעשיתי כל שיכולתי למקום הזה?
או שבאמת צריך ללכת לפי צורכה של המדינה? ועד שהיא לא תגיד "אני צריכה אותך בשרות לאומי" אני צריכה ללכת לפי דרישותיה, אפילו אם זה להיות פקידה? (לא שזוהי המנילה, סתם דג' קיצונית) וצריך להיות חלק ממערכת מדינית? לצאת מהחממה לעולם אם חילונים (לא עלינו)? להראות שיש גם דתיים "בסדר"? להיות שווה לשאר בנות עמי? לא להגדיר את עצמי כמוגבלת?
כתבתי מלא דברים, אני יודעת.
התיחסתי למלא נק', אני יודעת.
אם תוכל איכשהו לעזור, אודה לך מאוד...
שכחתי את ענין המשפחה שקצת תתאכזב אם אלך לשרות לאומי, כולם בנגד נחרץ.
המון תודה. אשמח לתשובות.
מיכל
____________________________________________

עד כאן המכתב של מיכל.
בשלב ראשון בחרנו להביא בדווקא קטע אישי, שנוגע בנקודה מסויימת, גם אם לא מתייחס להרבה מן הטענות שהופיעו במכתב של מיכל.
אביטל, בחורה ששירתה בצבא ועברה לשירות לאומי, קראה את המכתב של מיכל וכתבה לה מכתב אישי בו היא מספרת על הניסיון שלה בעניין:
"מיכל היקרה!
קראתי את המכתב שלך והרגשתי צורך ענק לענות לך.
אני אספר לך קצת על הסיפור שלי ואז אנסה לענות לך על השאלות והדילמות שכתבת במכתב.
מאז שהיתי קטנה ידעתי שאני רוצה להתגייס לצבא. כל מי שהכיר אותי אמר לי שזה היעוד שלי.
הגעתי לכיתה י"ב וכל כך הייתי מאושרת שאני לא צריכה לעבור את כל הסיוט של ראיונות וימי עיון של השרות הלאומי.באותו זמן כבר ידעתי שאני מיועדת להיות מפקדת כיתת טירונים והייתי מאושרת למרות שרציתי יותר קרבי, אבל הפרופיל לא איפשר. (רק לידע כללי, התפקיד מחייב טירונות 03+קורס, יחד תקופה של שישה חודשים באוהלים ואימונים).
התגייסתי בהתרגשות ובמוטיבציה. שישה חודשים של סבל עברתי בקורס - כשסגרתי שבתות כמו כל חייל, הייתי צריכה לשמוע את המוסיקה של החברה כל השבת. הייתי צריכה לחפש בנרות משהוא שיעשה לי קידוש בבוקר (בערב שישי יש קידוש חובה לכולם) וכנ"ל להבדלה. הייתי צריכה לענות לטל' בשמירה (למרות שזה פיקוח נפש ההרגשה היא רעה).
הייתי צריכה להתלבש מול כל הבנים שהיו בקורס כי מעולם לא הייתה מחיצה כמו שצריך (ובזמנים הקצרים שנותנים לך את לא מספיקה לרוץ לשירותים כדי להתלבש שם).
את ראש השנה עשיתי בלי ברכות כי הייתי באפט"ש (למרות שברחתי לארוחה אחת למשפחה שפגשתי בבית כנסת).
ורק כל הזמן חשבתי שייגמר הקורס אני אסתדר.
הגעתי לבסיס טירונים בתור מפקדת -
אני הרגשתי נורא שהייתי צריכה לעשות לחיילים שלי שעור ספורט כשאני מדגימה להם והם צופים.
ההתמודדות בשבת לא השתנתה.
וההתמודדות שבנים צוחקים עליך כשאת לא מרשה להם לגעת בך כי הם לא מבינים מאיפה זה מגיע.
וכו' וכו' וכו'....
בבסיס הזה בקשתי לקבל חצאית א' (כי לא נתנו לי בבקו"מ למרות שהיו חייבים).
בקשתי לעבור ולפקד רק על בנות והעבירו אותי לחיל הים. שם קבלתי חצאית ב' ואני לא רוצה לספר לך על התגובות של הבנים בבסיס. לא הרבה השתנה ובשלב הזה רציתי לעזוב את הצבא. הגשתי בקשה וכל הפרוצדורה התמשכה חודש וחצי, כששמעתי מבנות אחרות שלהם לקח חמישה חודשים בערך, עד שהשתחררתי. ועכשו אני עושה שרות לאומי.
המצב הכי רע שהיה לי בצבא זה שהרגשתי מאוד שונה מכולם, כי הייתי מוזרה שברכתי ברכת המזון ושלבשתי חצאית, שלא הייתי כל כך קרובה לבנים בבסיס ושלא הייתי יצאת איתם לאפט"ר כי הם הלכו לאכול במקום לא כשר (ואני נשארת לבד בבסיס).
במכתב שכתבת הזכרת את העניין של צבא כגוף של גברים - כשאני התגייסתי הרגשתי על עצמי שאני הופכת להיות מאוד אגרסיבית ומאבדת קצת מהנשיות שבי (אגב, הרגשתי כך גם על שתי חברות הכי טובות שלי כשהם התגייסו), למרות שלפני שהתגייסתי אהבתי מאוד נשק ופעולה ולכן לא רציתי ללכת לשרות לאומי כי לא הרגשתי שאני יכולה לתרום בשום תחום שהציע השרות הלאומי.
כתבת גם שאת מתלבטת באיזה שרות תתרמי יותר. וקצת לא הבנתי למה את מפרידה בין "מה שהמדינה צריכה" לעומת "שרות חברתי" אני אישית מרגישה שאם בחורה חושבת שהיא מתאימה לתרום יותר לעיוורים מאשר להגן בנשק על המדינה עדיף שתתנדב בשרות לאומי וכן ההפך. וזה לא אומר שהיא לא תורמת למדינה.
אני אישית חושבת שרוב האנשים שעומדים להתגייס לא באמת יודעים מה קורה בצבא, מה דורשים ממך. זה נראה מבחוץ מאוד נחמד. אני לא יודעת אך לתאר את זה אבל לא מעט חיילים מרגישים שהם לא תורמים. באמת השאלה היא מה את הולכת לעשות ואם זה מתאים לך. ואם המסגרת הנוקשה של הצבא שמשנה אותך ולא תמיד לטובה מתאימה לך. ושאלה חשובה ביותר, האם יש אפשרות שתמצאי לך שרות לאומי מתאים שבו תתרמי יותר למדינה ולחברה שמסביבך. כי היום יש מצב להשיג כמעט כל תחום שבו תרצי לשרת. למשל חברה שלי עשתה שרות לאומי ב"מוצב" של צה"ל של תצפיתניות והייתה מגיעה הביתה פעם בחודש והיא עבדה עם חיילים, כשחברה אחרת עושה בדיוק אותו הדבר רק דרך הצבא, שפחות שם דגש על האורח חיים דתי.
אני מקווה שעזרתי לך קצת להחליט. יש עוד המון פרטים שהייתי רוצה לספר לך ואולי תוכלי לצור איתי קשר ותוכלי אולי גם לשאול שאלות שעולות לך, ואני באמת אשמח לענות.
המון בהצלחה בכול דרך שתבחרי.
אם תרצי לדבר איתי בטלפון – תוכלי לקבל את המספר שלי מחברים מקשיבים.
אביטל
____________________________________

ובצידם של הדברים, איילת מ"חברים מקשיבים" רצתה להוסיף כמה דברים:
חלק גדול מהשאלה שאת שואלת כולל ביקורת על אופן הפעולה של מערכת השירות הלאומי והמערכת הצבאית - מי צודקת יותר ופועלת באופן יעיל יותר. לדעתי, אדם פשוט מן השורה אינו יכול להכריע את השאלה "מה עדיף - שירות לאומי או צבא מבחינת יעילות טכנית וצדק חברתי". ומדוע? פשוט משום שאין לו את כל המידע המדויק על אופן פעולתן של המערכות האלה, ובודאי שמה שהוא שומע הם דברים חלקיים בלבד.
כשאת הולכת לבחור מה לעשות בשנה הבאה, כדאי לחשוב על המקום שבו תתרמי את התרומה הכי גדולה למדינה, וגם לך באופן אישי יהיה הכי טוב מכל הבחינות.
אין סיבה שבתקופת השירות את תסבלי ולא תרגישי בנוח בתפקיד שאינו מתאים לך באופן אישי. גם אם זה נעשה מתוך אידאל גדול של רצון לשרת את המדינה. ההיפך, יש צורך שהמקום יתאים לך מבחינה אישית, כי כאשר אדם מרגיש בטוב עם עצמו - ממילא התרומה שלו נעשית איכותית יותר, וגם המערכת הלאומית יוצאת מורווחת.
לכן, השאלה מורכבת משני הגורמים האלה: איפה אתרום הכי הרבה לעם, ויחד עם זה - יהיה לי טוב באופן אישי.
כיום, המצב במדינה הוא מצב שבו יש המון עבודה בשדה החינוך. בקליטת עלייה. בסיעוד. אין לנו מושג, עד כמה שדה החינוך הוא בעל חשיבות: זהו הכוח הגדול ביותר מכיוון שהוא בונה את הדור הבא שיהיה כאן, במדינת ישראל. להיות חיילת קרבית נשמע אולי יותר מושך אבל בפועל התרומה של בת שמשרתת שירות לאומי בחינוך היא תרומה עצומה, ונדרשת מאוד מאוד.
אבל שירות לאומי הוא לא רק תפקידי חינוך וסיעוד. כמו שהזכירה אביטל, אפשר גם לעשות תפקידים "יותר קרובים" לתפקידי הצבא במסגרת השירות. כך אפשר להישאר במסגרת דתית ולא להכניס את עצמנו לקשיים שאביטל מתארת במכתב שכתבה.
כתבת שיש לך כביכול "מוגבלות" בתור דתייה מלשרת במסגרת הרגילה במדינה. מה שבמבט שטחי נראה כמוגבלות, הוא הדבר שבעומק הוא בדיוק ההיפך מזה, והוא הבנייה הכי גדולה שיש. התרומה שלך בשירות לאומי תהיה קצרה יותר בכמות - אבל הרבה יותר גדולה באיכות. כאן תוכלי לתרום לעם ישראל את התחומים שכל כך חסרים לו. הן תחומי התנדבות שחסרים, כמו שהזכרנו עד עכשיו, והן תחומים של ערכים. ערכים שחסרים לצערנו בעם ישראל משום שהם ערכים לא נוצצים במציאות שלנו היום, של המאה ה-21. והכוונה כאן היא לערכים של קדושה וצניעות.
אביטל הזכירה במכתב שלה את הבעיות שיש בנושא של צניעות בצבא. כשניגשים לנושא של צניעות בצבא, צריך לדעת קודם כל, שבצבאו של עם ישראל יש ענין מיוחד בצניעות, וכתוב על כך בפסוק בחומש: "והיה מחניך קדוש". יש לצניעות השפעה מיוחדת על המלחמה של עם ישראל. בצבא כיום יש לצערנו בעיות רבות בנושא של צניעות. הנורמות המקובלות בהתנהגות ובשיחה בצבא הן מאוד מאוד נמוכות, הרבה יותר נמוכות מאשר באזרחי.
אחד ההסברים לכך הוא שהצבא, בתור מסגרת נוקשה, הוא מקום שמזמין התפרקות. בתוך הכבלים של המסגרת הצבאית הנוקשה חיילים מוצאים את ההנאה שלהם בדברים שבעולם האזרחי הם אף פעם לא היו עושים. זה מתבטא בקללות הרבות שמאפיינות את הצבא, בלשרוק אחריי חיילות, בהטרדות מיניות, בגרפיטי של גסויות בשירותים וכו'. הדברים ידועים. והם חמורים הרבה יותר מאשר בנורמות של העולם האזרחי.
ואם תשאלי, אבל גם במקומות עבודה עובדים עם בנים?
נכון, אבל הצבא, הוא מציאות לגמרי אחרת מהמציאות של מקום עבודה.
דבר ראשון, כמו שהזכרנו קודם, בצבא יש ענין מיוחד של תוספת זהירות בצניעות, של "והיה מחנך קדוש". דבר שני, שכאשר יש בעיה של צניעות בעבודה - העובד יכול לעזוב את מקום העבודה. לעומת זאת, בצבא מאוד מסובך לעזוב באמצע תפקיד. סיבה שלישית להבדל הוא שבמקום עבודה, העובדים באים בבוקר והולכים בערב למשפחתם. לעומת זאת, הצבא הוא בדרך כלל מסגרת של יום ולילה בלי לראות את המשפחה בלילה, וזה מקשה עוד יותר על המצב.
אם תעייני בפסיקות של רבנים בקשר להליכה לצבא לבנות, תוכלי לראות שכל רבני הרבנות הראשית בכל התקופות אסרו צבא לבנות. זאת אומרת שצבא לבנות הוא לא אחד מהנושאים שיש עליהם מחלוקת בין הרבנים של הרבנות הראשית אלא הפסיקה היא ברורה מאוד וחד משמעית.
במכתבך הזכרת שתי נקודות נוספות שחשוב להתייחס אליהן:
א. המעורבות בחברה החילונית. נכון שיש חשיבות רבה "לצאת מהחממה הדתית" ואפשר לעשות זאת בתקופות שונות ובמסגרות שונות. אבל, דווקא הצבא אינו מתאים לכך כלל וכלל. ומדוע? כי הצבא כיום נמצא לצערנו ב"מגרש של העולם החילוני" מבחינת האופי שלו. לצאת מהחממה הדתית כדאי דווקא במקומות שאין להם אופי חילוני או דתי באופן ברור, אלא אופי "פרווה", ושם אפשר באמת ליצור מעורבות מתוך בנייה משותפת וערכים משותפים. מה שיקרה לחיילת שתבוא ותנסה לשלב את העולם הדתי שלה עם מה שקורה בצבא עלול להיות משהו כמו מה שמתארת אביטל במכתב שלה.
ב. המשפחה שלוחצת בעד צבא. נכון שזה קשה מאוד ללכת נגד מה שהמשפחה והחברה משפיעים לעשות. אבל: זאת הבחירה שלך. והבגרות שנצרכים לה כדי להכריע בשאלה של "צבא או שירות" קשורה גם בבגרות מסוימת של אומץ ללכת נגד הזרם, ולעמוד מול הלחצים בסביבתך הקרובה, ולבחור במה שאת חושבת לנכון.
בהצלחה רבה ואת מוזמנת לכתוב לי
איילת, חברים מקשיבים

אתן מוזמנות לעבור לחלק השני בנושא – ובו תשובה קצרה שכתב הרב יעקב פלג בנושא, ותשובה אישית שכתב ידעיה לוין, מנכ"ל אגודת בת עמי של השירות הלאומי, לשאלה של מיכל (יש שם כמה נתונים חשובים שמתייחסים לדברים שהופיעו במכתב שלה ולא כולם נכונים).

לחלק השני של המאמר
לחלק השלישי של המאמר

לאתר חברים מקשיבים