"עקידת יצחק" של הליברלים

לפני מספר שנים הגו מספר רבנים, מהצד היותר ליברלי של הציונות הדתית, גישה מחודשת מעט למה שמכונה כיום "בעלי נטיות הפוכות". הגישה, שמאז תפסה תאוצה מרובה והפכה כמעט ל"קו הרשמי" התייחסה לנסיונות ולקושי בתחום הזה כאל "עקידת יצחק". האמירה היתה שאנחנו מלאי אמפתיה לכאב ולקושי ומתייחסים להתמודדות הזו כאל עקידה של ממש. למרות שאין לשום רב אפשרות להתיר חיים שמממשים נטיה הפוכה. "כואב, נורא, אבל מה לעשות, אי אפשר להתיר..."

כיום, נדמה לי, ישנה מגמה הולכת וגדילה של העתקת הגישה הזו לתחום שהולך ותופס את השם "ליברלי". ההתנגשויות בין התרבות המערבית והעלאת רצון וחירות הפרט על נס לבין ההלכה יוצרים קושי גדול לחלק ניכר מ"מובילי דעת הקהל", ביניהם רבנים, עיתונאים או מחנכים שחשים, ככל הנראה, קריעה של ממש בין ההלכות הכופות ואורח החיים הדתי לאור הגדול של תרבות המערב בתחום הזה ומובילים, יותר ויותר, לאמירה של " עקידת יצחק" אישית ונפשית בהתמודדות. אמירה שמבהירה ש"אנו חשים את האור הגדול של חרויות הפרט העולם המערבי, ואיננו יכולים להתיר ולסדר את הכל עם ההלכה, במיוחד, כמובן בענייני אישות וצניעות, ומצד שני אנו מרגישים מחוייבים להלכה ולכן אנחנו נקרעים מבפנים, עוקדים את רצוננו על מזבח שמירת הדת". אני סבור שבדיוק כפי שקרה בנושא עקידת יצחק של הנטיות ההפוכות כך גם יקרה בתחום חרויות הפרט ומהר מאוד מטבע הלשון של "עקידת יצחק" של הליברלים תהפוך לגישה מקובלת- של אנשי חינוך, של פוליטיקאים ושל מי שהופכים ליותר ויותר מכריעי דעת קהל- עיתונאים (למיניהם). למעשה, אני סבור שכבר כעת יש לגישה הזו השפעות מרחיקות לכת. קחו לדוגמא את חוק הפונדקאות של יעל גרמן. כמעט כל מי שמבין את משמעותו מבין שזה היה צריך להיות חוק שעליו שוברים את הכלים, שנוגע לאושיות העמוקות ביותר של פניה היהודיים של המדינה מצד אחד ומצד שני לדרכי החיים של כל אחד ואחד מאיתנו. אולם, כאשר הגישה היא- "הרי מצד האמת הם צודקים. מצד האמת כל רווקה וכל רווק וכל אחד זכאי לזכות של הבאת ילדים. בלי קשר למעמדו האישי. ורחמנות על מי שלא יכול, רחמנות וכאב וצער. אלא מה? שההלכה כופה עלינו עקידה נפשית ורצונית ולכן אנחנו מתנגדים". כאשר זו הגישה- למי יש כח להילחם? מי באמת יכול להסביר למה לא? ולנצח בכנסת?

בדיוק כמו שקרה למדינת ישראל בתחום ההסברה המדינית- הניסיון להסביר שהצד השני צודק מבחינה ערכית ומוסרית והוא מסכן ונרדף, אלא ש"אין לנו ברירה", וחייבים להתעקש, מעולם לא צלח ולא יצליח. העולם, בסופו של דבר, יעדיף את הצדק המוסרי על פני ה"הכרח". כך גם בתחום מלחמת התרבות המשתוללת בישראל- כאשר חיים כל הזמן בתחום הזה- שהליברליזם הוא אור גדול וזכויות הפרט הם היסוד לבניית חברה הוגנת, אמיתית, אלא שמה לעשות, אנחנו גם רוצים להיות קצת מדינה יהודית, זה פשוט לא יצליח. זה לא אמיתי ולא נכון והגישה ה"עקדתית" תתנפץ כל פעם לסלע חדש.

לא חייבים להיות "רב משיב" באינטרנט ולשמוע מידי יום את תוצאות טירוף החושים של התרבות סביבנו כדי להשתכנע בכך... ניתן להביט אל קליפורניה שהגיעה לשיא של ילד אחד למשפחה, או אל יפן שבה אפילו אין "משפחות" כדי לשייך אליהן ילדים, כי אף אחד לא מתחתן. פשוט. מדינה ותרבות שבה נמכרים הרבה יותר טיטולים למבוגרים מאשר טיטולים לילדים. להביט אל אירופה הקורסת מול האיסלאם הכובש אותה ללא קרב. ניתן גם לקרוא כמה טוקבקים או טורי דעות באלילה האמיתית של התרבות המערבית- התקשורת, כדי לראות את הזעם, התסכול, הלשון האכזרית והרוע, פשוט הרוע, הנשפך מכל פינה. אתם יודעים מה? מספיק לשבת עם קרוב משפחה "מסורתי" ולשמוע את סיפורי הגירושין, הגיורים לכאורה, מלחמות התרבות וכדומה. האם ויתור על תרבות היצרים והבשרים היא עקידת יצחק כל כך נוראית?

כמובן, בהרבה מאוד מובנים זה תלוי בשאלה מי מגדיר עבורך את המציאות, כי אם המציאות היא מה שנקרא ונצפה- אפשר לטעון שהדת גורמת ליותר כאב וצער מאשר המציאות האוטופית שיוצרים נישואי תערובת, המתות חסד מורשות או 200 ההגדרות שניתן לתת בהגדרת ה"מגדר" שלך בפייסבוק. כאשר אתה, נניח, ארגון רבני מתקדם ומעודכן, ליברלי ומחוייך, או במילים אחרות כאשר מי שמגדיר מה טוב ומה רע לאנשים הוא מאמרי הדתלשי"ם בווי נט "יהדות", הדת נראית באמת נוראית, מאיימת ולא מעודכנת. לעומת האור הגדול הזורח מכל מילה של מעצבי התרבות, כאשר הם מדבררים עוד עמותה בשוודיה שמארגנת התאבדויות בצורה הומנית.

הסיבה שבגללה אנחנו שומרים את מצוות התורה איננה רק האמונה העיוורת שיש קב"ה בעולם ולכן אנחנו מחוייבים להלכות (המשונות) שהוא פרסם בפשקווילים שלו. אנחנו שומרים את המצוות התורה כי אנחנו מאמינים בלב שלם שזו הדרך הנכונה, האמיתית והעמוקה לבניית חברה כללית צודקת, אוטופית, עליונה ונישאה. לא פחות. אנחנו מסתכלים סביבנו ורואים איך חרויות הפרט מרסקות את החברה המערבית שמכחידה את עצמה לדעת, שיוצרת תסכול ותיסבוכים וכאב אישי שלא מוביל לאושר בשום מקום שבו היא נוגעת ואנו חשים שיש לנו פתרון ותרופה לכל זה, פתרון כולל אמיתי ולא מושפע על ידי נטיות ומחלות אנושיות... וזהו המצפן האמיתי שמכוון את חיינו. הדרך לברר את הנקודה הזו ואת הדרך הנכונה לחברה אוטופית היא ההלכה, שבעזרתם של גדולי עולם ואספקלריה מאירה וברורה גיבשה את הדרך שבה נכון לבנות חברה, שבה נכון להתנהג (קשה להאמין כמה עבודה עצמית נדרשת כדי להעז לכתוב את זה- יש דרך שבה נכון להתנהג) ושנתנה לנו כלי לא נתפס- קשר ישיר למי שברא אותנו ויודע יותר טוב מהרצון האנושי החלש שלנו מה טוב. אז נכון שעד היום לא ממש הצלחנו לבנות את החברה האוטופית הזו, ויש המון דרך ללכת, אולם הדבר האחרון שצריך לסנוור אותנו הוא האור של התרבות סביבנו. כן, כולל העקידת יצחק הנדרשת מאיתנו כדי לא לראות האח הגדול.