קדושה, חול וחילול

פרשת "אמור", לקראת סוף חומש ויקרא, כוללת בתוכה פעמים רבות מאוד את הביטוי "קודש" בוריאציות שונות. בפרשה שקודם לכן, פרשת "קדושים", עוסקת התורה בהרחבה בקדושתם של ישראל: "קדושים תהיו כי קדוש אני אלוקיכם" ובפרשת אמור עוברת התורה לדון בקדושתם של הכהנים. שוב, תוך שימוש מורחב בשורש "ק.ד.ש" בהטיות רבות.

בתחילת הפרשה מזכירה התורה את מול השורש קדושה את הטומאה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ: לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ:" מפסוקים אלו ניתן להבין שאם הכהנים רוצים להיות קדושים עליהם להישמר מטומאה, מול הקדושה עומדת הטומאה. אולם בהמשך הפסוקים עומד מול השורש קדושה שורש אחר, השורש "ח.ל.ל" מלשון לחלל את הקודש: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו: וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:". השורש לחלל מופיע כאן מספר פעמים בצורות שונות. מה פירוש המעבר בין הטומאה לחילול? מהו ההיפך של קודש, האם הטומאה או החילול?

כיום אנו רגילים להשתמש במושג "חול" בהקשר של דבר שאיננו קדוש, כלומר, יום רגיל הוא "יום חול" להבדיל משבת שהוא קדוש. המילה חול אינה מתארת דבר שלילי אלא דבר שאינו קדוש באופן חיובי. לימודי חול הם לימודים שאינם בספרי הקודש, אולם כולנו מוצאים ערך בהרחבת הידע האישי גם בלימודים אלו. החול בשפתנו אינו מייצג דבר שלילי בהכרח, אולם בלשון התורה לא נמצא את הביטוי "חול" אלא דווקא את המילה "חילול" שהיא מילה בעלת הקשר שלילי בתורה וכך גם בפסוקים שהבאנו. עדיין יש לעמוד על משמעותה של המילה ולהבין מה ההבדל בינה לבין טומאה.

בדרך כלל אני נוהג להסביר את המושג "קדושה" בצורה שבה התוספות מסבירים את המושג במסכת קידושין, שם, על הביטוי שהחתן אומר לכלה תחת החופה, "הרי את מקודשת לי..." מסבירים בעלי התוספות שכוונת המילה "מקודשת" היא: "אסורה על אחרים להיות לי". לפי זה המושג "קדושה" פירושו הפרשה של מישהו או משהו משאר העולם כדי להיות מיועד לדבר אחר. כשם שהכלה נאסרת על כל העולם כדי להיות מיועדת לאדם אחד, כך כל מי שמתקדש הוא מופרש כדי להיות מיועד לתפקיד נעלה. הכהנים מופרשים מרוב העם כדי לעבוד בביהמ"ק, עם ישראל מופרש מהעולם כולו כדי להתקדש לתפקידו וכדומה. על פי זה פירוש המושג "קדוש" הוא מופרש, מנוזר ממשהו כדי להיות קדוש.

על פי הפסוקים שבפרשת אמור ניתן לעמוד על העובדה הבאה, המילה "קודש" מתארת דברים נישאים (כאשר לנישאות זו יש מחיר קבוע- תמיד היא מלווה בניתוק מדברים אחרים, האישה אסורה על אנשים אחרים מלבד בעלה, הכוהנים אסורים באיסורים שונים וכדומה), המילה "טומאה" מתארת את ההיפך, את הדברים שאין בהם קדושה ושולט בהם הצד הלא חיובי של העולם, והמילה "חילול" מתארת מצב שבו האדם (ורק הוא) מפגישים את שני הצדדים הללו של היקום. החילול הוא פעולה אקטיבית של הפגשת הקודש עם הצד הלא חיובי, הורדתו של הקודש ממעלתו הרמה והפגשתו עם דברים שהוא לא היה אמור להיפגש איתם (אני ממש מקווה שהדברים לא כתובים בצורה מסובכת מדי, ניתן לקרוא שוב את שתי הפיסקאות האחרונות כדי לחדד את ההבנה).

במילים אחרות- הקודש, מעצם מהותו, נועד להיות "מזומן" לרמה גבוהה של יעוד בעולם, עצם הורדתו לרמות נמוכות יותר יש בה משום "חילול". כל דבר קדוש הוא נעלה ושיתופם של כולם באותו דבר נעלה היא פגיעה חמורה הקרויה חילול. כך ניתן להבין את כוונת הפסוק: "ובת איש כהן כי תחל לזנות, את אביה את מחללת", בת האיש הכהן נועדה לגדולות, היא צריכה היתה להיות מזומנת רק לאדם אחד, קדושה ונעלית מן ההמון, וברגע שהיא מזנה היא "מחללת" את הקודש שבה. עצם חשיפתה להמון העם, עצם הקשר (המיני, במקרה זה), עצם בעילת האיסור היא חילול נורא.

על יסוד זה היה ויכוח עצום בין היהדות לנצרות במשך שנים ארוכות, הנצרות טענה את טענתו של קורח: כל בני האדם קדושים, כולם יכולים לגשת אל הקודש ובעזרת אמונת הקסם (בהיותו של ישו משיח) להפוך לראויים לגאולה שלימה ולהיות חלק מהעם הנבחר. כך "גיירה" הנצרות את כל מעשי העוול שבעולם ונתנה יכולת גישה לכל הזוהמות האנושיות אל הקודש פנימה. לפי דברינו, עצם העובדה שהנצרות פתחה את הקודש לכל, נתנה לכל אחד בעולם גישה לאותם דברים שנועדו רק לחלק מן בני האדם, וגם זאת אחרי עבודה ארוכה וקשה, עצם עובדה זו יש בה "חילול" נורא ואיום.

על יסוד דברים אלו, שלדעתי עולים מן הפסוקים בפרשת אמור, ברצוני להסביר את אחת הבעיות שבהפקרות המינית. הנקודה המרכזית היא שכח המין נועד להיות מנוצל לצרכים מסויימים מאוד, בתנאים מסויימים מאוד. כאשר גבר ואישה מייחדים את כוחותיהם המיניים אחד לשני ומנצלים כוחות אלו לצורך יצירת עולם חדש (גם במובן של לידת ילדים וגם במובן של עולם עמוק של קשר בניהם) הרי שיש כאן "קודש". פתיחתו של הקשר הזה לכל, שיתופם של רבים בקשר הזה- יש בה חילול המכונה בתורה "זנות". כמו אצל קדושת הכהנים, עצם השיתוף של גורמים רבים מדי, עצם הגישה של מי שאינו אמור לגשת, היא חילול של הקודש. כפי שכבר הסברנו ארוכות בעבר, כח המין הוא כזה שיש בו פוטנציאל עצום לשני הצדדים, הוא יכול להפוך לרועץ במהירות רבה ובקלות אדירה וחילולו הוא חמור מאוד, בקלות רבה יכול הקשר הנעלה, הכח החיובי של חיבור בין בני זוג, לזנות. כמו שבת הכהן היא מועדת לזנות יותר מאחרות, בגלל קדושתו של אביה, כך הכח השלילי שטמון בכח המיני יכול לפרוץ בקלות רבה. אולם עיקר החידוש שברצוני להעלות בשיעור זה הוא שעצם ה"זנות"- הפתיחה של הכח למשתתפים רבים מדי, הוזלתו וזלזולו היא חטא גדול.

זלזול זה יכול לקרות במספר דרכים. הן על ידי שיתופם של רבים מדי בקשר המיני, או גם על ידי הפיכתו במוחו של האדם לכח גדול מדי. גם אדם שהופך את הצד המיני של אישיותו למרכז חייו "מוזיל" את ערכו של הכח, נותן לו מקום שלא אמור היה להינתן ולכן ממילא הוא "מחלל" אותו. גם כאן, ניתן להשתמש בכהנים כדוגמא (אם כי אני מודה שכאן הדוגמא פחות מדוייקת בפרטים). גם לכהנים, למרות מוכנותם לקדושה, יש מגבלות על הדרך שבה הם ניגשים אליה: יש מקומות שאסור לכהנים לגשת אליהם, יש מקומות שנכנסים אליהם רק בזמנים מסויימים, יש עבודות שרק חלק מהכהנים מבצעים וכדומה... כאן אין מדובר על איסורים המוטלים על הכהנים עקב קדושתם, אלא על מגבלות בתוך העבודה עצמה, אפילו הכהן הגדול, אם הוא יכנס לקודש הקודשים ביום אחר מלבד יום כיפור, יעבור חטא חמור... גם כאן, עצם הסטיה מן הדרך הנכונה היא חטא, חטא של "סטיה". כך גם בכח המיני, שימוש לא נכון, לא מוגבל ולא מכוון בכח זה היא חטא, היא "סטיה" חמורה מן הדרך ובסופו של דבר היא חילול של הכח החיובי הטמון בו.

למסקנה הייתי אומר שמה שתרמה לנו פרשת אמור בהבנת היחס בין קודש לחילול הוא בעיקר העובדה שכדי לחלל את הקודש אין צורך דווקא ל"טמא" אותו, אלא עצם החשיפה של מי שאינו ראוי לכך לכח הגדול של הקודש, היא חילול מהותו. ומחילול זה עלינו להישמר מאוד בשעה שאנו ניגשים אל הכח המיני הטמון באדם, כח שיש בו פוטנציאל של קודש וכזה של חילול, והאדם נזקק מאמץ גדול לשמור על הצד הקדוש והחיובי שבכח זה.