תודה
יאיר סופריט חשוון, תשעה12/11/2014במילים אחרות- פחות חברים ואנשים סביבי = פחות התמודדות, כי פשוט אין לי סבלנות...
תגיות:מוסרבדידותעזרה לזולתאורח החיים בימינו עמוס למכביר, ולא פשוט בכלל להתמודדות. אם נתבונן בכל הפרמטרים שמלווים אותנו במהלך היום, נראה התמודדות יומיומית מול לא מעט חזיתות.
כבר השכם בבוקר ישנה בראש ובראשונה הלחימה בגוף העכור שלנו שגם אחרי 10 שעות שינה עוד נאבק להמשיך להיות מאוזן ודבוק לכרית, למרות שהשחר מזמן כבר הפציע. ואחרי שכבר התגברת כ'ארי' והצלחת לקום (במידה והלילה עבר כמו שצריך, מאינספור סיבות כמו ילדים, זו שלידך או כל מיני בעיות אחרות), נדרשת סבלנות למשפחה שמתעוררת איתך או אפילו לפניך.
אבל נו, כבר הצלחת לחמוק ואתה בדרכך לעוד יום בעבודה, עוד חזית בקרב. התמודדות עם אנשים שלא כל כך בחרת להיות איתם, אלא משמיים שמו אותם איתך באותה משרה. ודווקא המישרה הזו שדרכה מגיעה אליך הפרנסה, היא זו שפותחת חזית נוספת של התמודדות עם ניהול נכון של כלכלת הבית, עבודה מול תשלומים שלא נגמרים וכן הלאה וכן הלאה.
אין טעם להאריך במה שכל אחד מכיר על עצמו, חיינו רווים לחץ כמו ששלמה המלך אומר "כל ימיו כעס ומכאובות".
אז מה אני בא לחדש?
הלחץ הנ"ל גורם לאנשים רבים לאבד את האריכות אפיים שלהם ובפרט את הסבלנות לאחר, לזולת. וכתוצאה מכך נוצר מצב שהאדם רוצה לצמצם כמה שיותר את המערך החברתי שעוטף אותו, או במילים אחרות – פחות חברים ואנשים סביבי = פחות התמודדות, כי פשוט אין לי סבלנות.
פה נכנסת החכמה האינסופית של בורא כל עולמים.
אחד הדברים שהקב"ה מעמיד עליו את העולם הוא גמילות חסדים. ועשיית חסד אחד עם השני, היא ציווי מהתורה כמו כל מצווה אחרת - שבת, תפילין, כיפור, שיעור תורה וכו'.
לכן אדם שלא השכיל לבחור בתורה והמצוות כאורח החיים שלו, מרשה לעצמו להתבודד מהסובבים אותו ולעיתים אף לחיות עם עצמו לחלוטין.
אך היהודי שכן שומר תורה ומצוות, כמה שירצה לבודד את עצמו, הוא נתקל במצווה ש-ה' חייב אותו - לעשות חסד אחד עם השני.
רבות הדוגמאות לחסדים כמו שמבאר ה'חפץ חיים' בספרו 'אהבת חסד'. אך לדוגמא ניקח אדם שחלה וידוע שחסד גדול לקיים בו מצוות ביקור חולים, שעיקרה ושורשה הוא סיוע לחולה, לעודדו, ולבקש עליו רחמי שמיים. (אם לא מבקשים עליו רחמים הרמב"ן כותב שלא יוצאים ידי חובת המצוה)
אדם שהחליט לחיות לבד כמו שדיברנו קודם, עדיין אין לו שליטה על החיידקים. והם יכולים להפתיע אותו בכל שלב ולהפוך אותו למאושפז בבי"ח כזה או אחר. ובדיוק מיטה לידו מתאשפז איזה 'דוס' שמגישים לו מנת אוכל עם כשרות מיוחדת 'בד"צ', וכל רבע שעה מתחלפים אצלו המבקרים, כי בלי עין הרע המשפחה גדולה, והרבה אברכים שיום יום הוא נפגש איתם בשיעורי תורה ובבית הכנסת (הרי הוא מחויב להתפלל עם מנין, עוד הגבלה להיות גלמוד), ורבנים חשובים שבאים לברכו וכו'. הרי כל אלו – מחוייבים לבקר את החולה כי חז"ל כותבים נחרצות שמי שמבקר את החולה - נותן לו חיים, ומי שלא – גורם לו מוות! (בבא בתרא קטז עמוד א)
ברור שפחות נעים לו ל'בודד' במצב הזה להיות לבד, המבקרים דואגים לכל החוסרים ומפיגים כל צער בלב.
אם ישכיל האדם הבודד הזה, יבין כמה טוב עשה איתנו הקב"ה שנתן לנו את התורה, וסך הכל רצה רק בטובתנו...
תודה לבורא עולם שזיכנו להיות שומרי תורה ומצוות, והצילנו מאורחות חיים משוגעים, ומחייב אותנו ע"י המצוות להיות אוהבים ואכפתיים, ולא להיות קשים, קרים ואכזריים.
תודה לצדיקים שבלעדיהם התורה הייתה מונחת בקרן זוית ולעולם לא הייתה מגיעה לפחותי ערך כמונו. ובלי השיעורי תורה שלהם – יתכן שהיינו בוחרים בדרך של ה'בודד'.
לשיעורי תורה בנושא פרשת השבוע לחצו כאן.
כבר השכם בבוקר ישנה בראש ובראשונה הלחימה בגוף העכור שלנו שגם אחרי 10 שעות שינה עוד נאבק להמשיך להיות מאוזן ודבוק לכרית, למרות שהשחר מזמן כבר הפציע. ואחרי שכבר התגברת כ'ארי' והצלחת לקום (במידה והלילה עבר כמו שצריך, מאינספור סיבות כמו ילדים, זו שלידך או כל מיני בעיות אחרות), נדרשת סבלנות למשפחה שמתעוררת איתך או אפילו לפניך.
אבל נו, כבר הצלחת לחמוק ואתה בדרכך לעוד יום בעבודה, עוד חזית בקרב. התמודדות עם אנשים שלא כל כך בחרת להיות איתם, אלא משמיים שמו אותם איתך באותה משרה. ודווקא המישרה הזו שדרכה מגיעה אליך הפרנסה, היא זו שפותחת חזית נוספת של התמודדות עם ניהול נכון של כלכלת הבית, עבודה מול תשלומים שלא נגמרים וכן הלאה וכן הלאה.
אין טעם להאריך במה שכל אחד מכיר על עצמו, חיינו רווים לחץ כמו ששלמה המלך אומר "כל ימיו כעס ומכאובות".
אז מה אני בא לחדש?
הלחץ הנ"ל גורם לאנשים רבים לאבד את האריכות אפיים שלהם ובפרט את הסבלנות לאחר, לזולת. וכתוצאה מכך נוצר מצב שהאדם רוצה לצמצם כמה שיותר את המערך החברתי שעוטף אותו, או במילים אחרות – פחות חברים ואנשים סביבי = פחות התמודדות, כי פשוט אין לי סבלנות.
פה נכנסת החכמה האינסופית של בורא כל עולמים.
אחד הדברים שהקב"ה מעמיד עליו את העולם הוא גמילות חסדים. ועשיית חסד אחד עם השני, היא ציווי מהתורה כמו כל מצווה אחרת - שבת, תפילין, כיפור, שיעור תורה וכו'.
לכן אדם שלא השכיל לבחור בתורה והמצוות כאורח החיים שלו, מרשה לעצמו להתבודד מהסובבים אותו ולעיתים אף לחיות עם עצמו לחלוטין.
אך היהודי שכן שומר תורה ומצוות, כמה שירצה לבודד את עצמו, הוא נתקל במצווה ש-ה' חייב אותו - לעשות חסד אחד עם השני.
רבות הדוגמאות לחסדים כמו שמבאר ה'חפץ חיים' בספרו 'אהבת חסד'. אך לדוגמא ניקח אדם שחלה וידוע שחסד גדול לקיים בו מצוות ביקור חולים, שעיקרה ושורשה הוא סיוע לחולה, לעודדו, ולבקש עליו רחמי שמיים. (אם לא מבקשים עליו רחמים הרמב"ן כותב שלא יוצאים ידי חובת המצוה)
אדם שהחליט לחיות לבד כמו שדיברנו קודם, עדיין אין לו שליטה על החיידקים. והם יכולים להפתיע אותו בכל שלב ולהפוך אותו למאושפז בבי"ח כזה או אחר. ובדיוק מיטה לידו מתאשפז איזה 'דוס' שמגישים לו מנת אוכל עם כשרות מיוחדת 'בד"צ', וכל רבע שעה מתחלפים אצלו המבקרים, כי בלי עין הרע המשפחה גדולה, והרבה אברכים שיום יום הוא נפגש איתם בשיעורי תורה ובבית הכנסת (הרי הוא מחויב להתפלל עם מנין, עוד הגבלה להיות גלמוד), ורבנים חשובים שבאים לברכו וכו'. הרי כל אלו – מחוייבים לבקר את החולה כי חז"ל כותבים נחרצות שמי שמבקר את החולה - נותן לו חיים, ומי שלא – גורם לו מוות! (בבא בתרא קטז עמוד א)
ברור שפחות נעים לו ל'בודד' במצב הזה להיות לבד, המבקרים דואגים לכל החוסרים ומפיגים כל צער בלב.
אם ישכיל האדם הבודד הזה, יבין כמה טוב עשה איתנו הקב"ה שנתן לנו את התורה, וסך הכל רצה רק בטובתנו...
תודה לבורא עולם שזיכנו להיות שומרי תורה ומצוות, והצילנו מאורחות חיים משוגעים, ומחייב אותנו ע"י המצוות להיות אוהבים ואכפתיים, ולא להיות קשים, קרים ואכזריים.
תודה לצדיקים שבלעדיהם התורה הייתה מונחת בקרן זוית ולעולם לא הייתה מגיעה לפחותי ערך כמונו. ובלי השיעורי תורה שלהם – יתכן שהיינו בוחרים בדרך של ה'בודד'.
לשיעורי תורה בנושא פרשת השבוע לחצו כאן.
הוסף תגובה
עוד מיאיר סופר
עוד בנושא מוסר