"באנו חושך לגרש" – מבט יהודי מגרמניה

"מה?! גרמניה?! אני לא מסוגל לדרוך על אדמה טמאה זו!", אלו התגובות בהן אשתי ואני נתקלים כשאנו מספרים על כך שנסענו לגור בגרמניה, בשליחות, כמובן.[1] "איזו שליחות?", שואלים, ואני משיב "שליחות של 'תורה מציון'". אז הם נדהמים עוד יותר מתשובתי, וטוענים: "מה פתאום להביא להם – ליהודים שבחרו לגור כיום בגרמניה – תורה?! ועוד

מציון! זו בעיה שלהם שהם שם, שיאכלו אותה! שאתה ומשפחתך תעזבו את הארץ בגללם, ותלכו לגור במקום הטמא הזה?". ייתכן שאתה מזדהה עם טענות אלו, הרי גם אני חשבתי כך עד לא מזמן. עד שהתחלתי ללמוד את הסוגיה.

בואו ניכנס יחד לכיתה א' של בית ספר 'פורמס' במינכן. לומדים כאן החל בכיתה א' בשתי שפות, אנגלית וגרמנית. בית הספר הוא כללי, של הגויים. בשכבה א' לומדים ארבעה ילדים יהודיים, וחוקית זה מחייב את בית הספר להעניק להם שיעורי יהדות. אך מי ייתן שיעורים אלו? להוריהם אין שמץ של מושג ביהדות, 'גרעינים תורניים' אין כאן בדיוק, ורק אנו, אנשי הכולל הציוני-דתי נמצאים בכל מינכן הגדולה (בה מיליון וחצי תושבים). בואו נאזין לקטע מתוך שיעור: בתחילת השיעור הילדים עדיין אוכלים את ארוחת הצהריים שקיבלו בחדר האוכל. שי: "אתה אכלת בשר חזיר!" יונתן: "אז מה, זה מה שנתנו". פיליפ: "אתה לא יודע שזה מה שמקבלים כשמראים פתק אדום? אם היית לוקח פתק צהוב היית מקבל עוף כשר!". שרה (מהצוות שלנו), שהכינה שיעור על אותיות א–ב, מחליטה בו במקום לשנות את הנושא (בלי להכין מערך מראש...).

בקהילת מינכן יש היום כ-10,000 יהודים. יש למענם בעיר בית ספר יהודי אחד, בו לומדים מכיתה א' עד ד' כ-180 ילדים. הרמה טובה ומושכת גם לא-יהודים... בקיצור, ב"ה, בבית הספר היהודי 50% מהילדים הם בכל זאת יהודים!

נצא מבית הספר. הנה רבי שלמה, כבן 90, יושב בכיסא גלגלים. כשהוא מתחיל לדבר על ילדותו בשואה, הוא לא יכול לעצור את הבכי. הוא אחד מתוך כ-60,000 יהודים ששרדו את המחנות ונותרו בגרמניה אחרי השואה. האמריקאים, שדאגו להם, כינו אותם "דיפיס" (קיצור של: displaced people), וארגנו את האומללים והתשושים אשר היו ללא בית, ללא משפחה וללא עתיד – במחנות התאוששות. אני מעז לשאול את הקשיש החולה, שהיה במשך עשרות שנים בעל תפילה וגבאי באחד משלושת בתי הכנסת בעיר (רק בשניים מהם ניתן למצוא מניין במשך השבוע – וגם זה בקושי): "למה נשארת בגרמניה, איך יכולת?!", והוא עונה: "ציפיתי שתשאל אותי. הייתי במצב בריאותי קשה מאוד. פנה אליי פרופסור גרמני והשביע אותי: אתה לא עוזב את המקום עד שאני מסיים לטפל בך! הטיפול ארך כמעט עשר שנים. בינתיים התחתנתי, שכרתי בית והתחלתי להיכנס למסלול החיים. כמוני יש הרבה...".

מתוך כ-220,000 יהודים שחיו בגרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, נותרו 60,000. עד שנת 1989 מספרם התדלדל ל-28,000 יהודים. באותו שלב חלק מהקהילות עמדו על סף סגירה לצמיתות, אך אז קרסה ברית המועצות, החומה של ברלין נפלה, וגל של יהודי רוסיה הציף (גם) את גרמניה. רובם המוחלט לא קיבלו שום חינוך יהודי בעידן הקומוניסטי שמחק בכוח כל זיק יהדות עוד בעידן הוריהם. הם מצאו בגרמניה ארץ מערבית מודרנית שהייתה מוכנה לקלוט אותם. גרמניה מצִדה אִפשרה להם להיקלט לפי עקרונות של חוק השבות! (אולי היו להם ייסורי מצפון על השואה?). היום מאורגנים ב-107 קהילות כ-200,000 יהודים (!), רובם יהודי ברית המועצות לשעבר שיהדותם נשמרה בנס ממש. אחת הגננות סיפרה שהם ממשיכים בגן את מנהג אבותיהם ובליל הסדר מחביאים את כל המצות (לא רק את האפיקומן) שמא ייכנס מישהו ויגלה שהם יהודים. "אבל אתם כבר לא שם!" שאלתי בפליאה. ותשובתה: "ככה ננהג עד סוף חיינו, הפחד יושב עמוק".

אנחנו, שליחי תורה מציון, מהווים צוות של שישה אנשים הרוצים לטפל ב-200,000 יהודים אבודים. הצוות מורכב משני בחורים בוגרי ישיבות הסדר, אברך אחד וראש כולל אחד. כולנו, עִם נשותינו וילדינו, פועלים למען הישרדותם של יהודים אלו תוך חיזוק זהותם היהודית. אנו עושים כל מאמץ לקשרם לפעילות קהילתית יהודית, לעודדם לבוא לתפילות ולאירועי חג, ומשתדלים ליצור אצלם זיקה לשפה העברית ולארץ ישראל. לשם כך אנו פועלים בכל צורה אפשרית: מארחים בכל שבת סטודנטים יהודיים לסעודות, מארגנים בכל מוצאי שבת מלווה מלכה באווירה יהודית-ישראלית, מארגנים ומעבירים שיעורים בקהילה, לומדים חברותא עם צעירים ומבוגרים, מארגנים סמינריונים בנושא "המשפחה היהודית בעידן המודרני", מכניסים יידישקייט לכיתות יהדות שבבתי הספר (של הגויים, בהם לומדים לא מעט ילדים יהודיים). לפעמים מתבקשים להכשיר מטבח, לתלות מזוזה, לייבא תפילין מהארץ או לקבל הכוונה ועידוד לעשיית ברית מילה. אין מנוחה לשליחי העם היהודי .

בואו נכיר את איליה, צעיר בן 23 שהגיע מלנינגרד. הוא סטודנט לאינפורמטיקה, ורכז הנוער של הקהילה היהודית, הנקראת 'נשמה'. הוא אחראי ישיר על חינוך הנוער היהודי בקהילה. לפני כחצי שנה ניגש אליי איליה בביישנות, ושאל אם אפשר ללמוד פעם בשבוע קצת על הפרשה. הסכמתי בשמחה, הרי לשם כך באנו! בינתיים אנחנו לומדים בחברותא בכל בוקר לפני התפילה, ונוסף על כך הוא לומד עם הבחורים שלנו עוד שלושה סדרי בוקר בשבוע.

השבוע, במסגרת ההכנות למסיבת חנוכה של הגנים, הסבירה שרה לילדים את משמעות מילות השיר "באנו חושך לגרש" (יש בגנים מעל מאה ילדים, מתוכם כ-70% יהודים). גם חמש עשרה הגננות (מתוכן שלוש יהודיות) הקשיבו קשב רב. אחת הגננות היהודיות התפרצה: "שנים אנו שרים את השיר הזה עם הילדים, ולא הבנו מה אנחנו שרים. כמה טוב שבאת אלינו!".

אכן כן, גם אני טוען שכמה טוב שבאנו הנה. כבר שנים כולנו שרים: "באנו חושך לגרש" ולא מבינים כמה חושך עלינו לגרש. הלוואי שכל אחד מאתנו יזכה להדליק בעם היהודי עוד אור קטן שיגדל לאור איתן.

[1] הרב יחיאל, תושב היישוב טל מנשה אשר בצפון השומרון, הוא שליח הציונות-הדתית בגרמניה, ומשמש כראש הכולל של 'תורה מציון' במקום. הוא אב לשישה ילדים. בתו הקטנה, תלמידת כיתה ב', נמצאת עם הוריה בגרמניה, ולומדת בבית הספר היהודי במקום. שאר ילדיו (כולל אחד בישיבה תיכונית) נשארו בארץ. שני הילדים הגדולים נשואים ומשרתים כקצינים בקבע בצה"ל. אחת מבנותיו היא סטודנטית במכללת אורות ישראל.

 

הרהורים חינוכיים-

א. כמה מאתנו מודעים ורגישים לחושך (הרוחני) השורר בקרב חלק מהקהילות היהודיות בעולם?
ב. כיצד ניתן לחנך תלמידים בארץ לאכפתיות כלפי יהדות הגולה?
ג. מה אנו, אישית, יכולים לעשות למענם?