הבשורה של היהדות לעולם ותהליך הריפוי האישי שלכם

אפשר לומר שבעולם שלנו יש שתי קצוות.
העולם המערבי, שמתעסק עם החומר ומה שמעסיק בו את רוב רובם של האנשים זה כסף, רכוש, מעמד, קריירה, איכות חיים חומרית, נוחות, שפע כלכלי וכדומה.
מהצד השני את "המזרח" – הודו וטיבט, שם האידאל והמקור לחיקוי הם "הגורויים" הרוחניים.
עולם (שעל פניו) מקדש את התפתחות הנפש ועוסק בעיקר במדיטציה, סדנאות שתיקה, יוגה, תרגולי נשימה, התבוננות.
שם אין עניין לצבור רכוש או כסף, אלא העיקר הוא התפתחות הנשמה. שם התפתחו היוגה, הטאי-צ'י והצ'יקונג וכל דתות המזרח כדרך חיים.

ולא רק שאין עניין להתעסק בכסף, אלא שברוב השיטות הרוחניות הללו, כדי להגיע לדרגות רוחניות גבוהות, אתה צריך לפרוש מהעולם. לא להתעסק עם החומר, או צבירת חסכונות ורכוש וכדומה, מכיוון שכל אלו מפריעים להתפתחות רוחנית.

בעולם המערבי המודל לחיקוי הוא "אלו שעשו זאת" – יזמי סטארט-אפ שעשו "אקזיט" במיליונים רבים, מרק צוקרברג מייסד פייסבוק, אנשי עסקים מצליחים, עורכי דין ושופטים בכירים, שחקני קולנוע וזמרי רוק, מדענים ואנשים קריירה אקדמאית מצליחה, אנשים שחיים בוילות מפוארות, אילי נדל"ן, מנהלים בכירים וכו'. רוב האנשים בחברה המערבית היו רוצים להיות שם.

לעומת זאת, בעולם "הרוחני" שהגיע אלינו מהמזרח, המודל לחיקוי, הם אלו שמתבודדים באשראם כלשהו ורוב היום מתרגלים יוגה, נשימות, מדיטציה והתבוננות על החיים. הם מסתפקים במועט, הם זקוקים רק למזרן ומעט אוכל והם מאושרים בזה. הם לא צריכים יותר.
לעומת זאת, בחברה המערבית, לאף אחד אין זמן. אנשים נמצאים במירוץ לבית גדול יותר, אוטו חדש יותר, הסמארטפון החדש המהיר והאיכותי יותר והשאיפה היא למשרה בכירה יותר, לקידום בעבודה, להעלאה במשכורת, או לפריצה הכלכלית (לעצמאים).
לעומת זאת, בעולם הרוחני, השאיפה היא לשקט נפשי, להשלמה עם המציאות, לעורר את האהבה והחמלה, לתקן את מידת הכעס והעצבות, להתגבר על תאוות, לזכך את הגוף והנפש וכדומה.

שם יש הרבה זמן. לא ממהרים לשום מקום (ויעידו על כך, כל מי שטיילו בהודו).

בחברה המערבית – העיקר זה העולם הזה.

במזרח, בעולם הרוחני, העיקר זה העולם הבא ותיקון הנשמה שלנו בגלגול הזה.

בעולם המערבי, אנשים מסובבים את הראש אחרי מרצדס חדשה שעוברת ברחוב.

בעולם הרוחני, מתבוננים בהערצה באדם שעוסק כל היום בעבודה רוחנית ונמצא בשמחה והודיה למרות שהוא חווה סבל רב.

בעולם הרוחני של עמי המזרח הרחוק, להתחתן ולהביא ילדים לעולם, זה משהו שיפריע לך להתקדם רוחנית. זה ישבש את כל העבודה הרוחנית שלך (לכן לגורואיים אין חיי זוגיות ואין להם ילדים). האידאל הוא הנזיר שמתבודד. רק כך אפשר להתקדם רוחנית על פי גישת המזרח.

בעולם המערבי, ליופי ולאסתטיקה יש חשיבות רבה. פיתוח הגוף בחדר כושר בקרב גברים צעירים הינו בעלייה מתמדת בחברה המערבית. הגוף הופך להיות העיקר והנשמה – משנית.

לעומת זאת, בעולם הרוחני, למראה שלך אין כל חשיבות. למסת השרירים שלך אין כל חשיבות. יש חשיבות לרוגע שלך, להסתכלות שלך על החיים ולשאלה האם ביטלת את מידת הכעס בקרבך.

שני עולמות מנוגדים.
לא רק מנוגדים, אלא אפילו סותרים זה את זה.

בעולם המזרח יגידו לך, שכל עוד אתה עסוק בצבירת רכוש וכסף ומה שמניע אותך זו הרווחה הכלכלית שלך, לא תוכל להתקדם רוחנית. שם יגידו לך, כדי להתקדם בדרגות הרוחניות, אתה צריך להתבודד מספר שעות, לתרגל נשימות, שתיקה ויוגה ורצוי גם לקחת פסק זמן מהחיים באיזה מנזר בהימלאיה, או מינימום באיזו חווה במדבר יהודה.

בעולם המערבי יגידו לך שכדי להצליח בקריירה או בעסק, או כדי להתקדם בעבודה, אתה צריך להשקיע בכך את כל כולך. אחרת, אחרים יעקפו אותך. יש תחרות על כל משרה בכירה והעולם העסקי הוא ג'ונגל. אם לא תתן את כל כולך – לא תשרוד ותישאר מאחור.

בעולם הרוחני, יגידו לך שלמען התפתחותך הרוחנית כדאי לך לגור באיזה מצפה בגליל או בישוב קטן במדבר.
בעולם המערבי יגידו לך, שאתה חייב לגור במרכז העניינים כדי באמת להצליח.

עולמות מנוגדים.

איפה היהדות בכל הסיפור הזה?
מה חידשה היהדות בעולם?
חז"ל מתארים את החידוש המרכזי והעיקרי שהתרחש במתן תורה במשל הבא:
"משל למלך שגזר ואמר: בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם, גזר ואמר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כשביקש ליתן התורה – ביטל הגזירה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים" (מדרש תנחומא וארא טו, שמות רבה יב, ג).
כלומר – עד מתן תורה, העולמות הרוחניים (שמים) היו נפרדים ומובדלים מהעולמות החומריים (הארץ) ולא היה כל חיבור בינהם.
החידוש של מתן תורה הוא שאפשר לאחד ולחבר את העולמות הרוחניים עם העולם החומרי.
לא צריך לפרוש מהעולם החומרי כדי להיות רוחניים.
הבשורה של היהדות היא שאפשר להיות רוחני ולהתקדם מבחינה רוחנית, גם כאשר אתה מתקדם בעולם הזה החומרי.
זה לא "או זה או זה". אתה לא צריך לבחור בינהם.
אין צורך לחיות חיים סגפניים ולהסתפק במועט כדי לעלות בדרגות הרוחניות.
אפשר לעשות את זה תוך כדי פעולה מתמדת כאן בעולם החומר והכסף.

הרעיון של התורה הוא יצירת אחדות בין העולם הרוחני (העולמות העליונים) לעולם הגשמי (העולמות התחתונים).
הרעיון של התורה הוא לאחד ולחבר בין שני דברים שנראים מנוגדים.
העולמות העליונים (הרוחניים) והעולם הזה לא נבראו כדי לנגד זה לזה, אלא כדי לסייע זה לזה.
התורה רוצה להראות לנו איך זה יתכן ואיך עושים זאת בפועל.
ולא רק לחבר את העולם הרוחני עם העולם הגשמי, אלא גם בתוכנו.
אמרו חז"ל: "האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול, ומה שיש בזה יש בזה" (אבות דרבי נתן, פרק ל"א).
גם בתוכנו יש עולם רוחני – הנשמה ועולם חומרי – הגוף.
ויש בינהם לא פעם מאבק. הם מושכים לכיוונים שונים.
הבשורה של היהדות היא גם לגבי האדם הבודד – איך לחבר בהרמוניה את הגוף עם הנשמה, כך שלא רק שלא יתנגדו זה לזה, אלא אף יסייעו זה לזה.
התורה היא בעצם ספר ההוראות איך לעשות את זה.
לדוגמא – אין בעיה שאדם ירצה להרוויח הרבה כסף ולדאוג לרווחה גשמית ולשפע כלכלי עבורו ועבור בני ביתו.
זה טבעי ולגיטימי.
זה בעייתי אם רק על זה האדם חושב.
היהדות באה ואומרת – מכל מה שהרווחת (מהנטו), תתן מעשר – 10% לאנשים שנזקקים.
לתת חודש בחודשו 10% מהנטו המשפחתי, זה לא קל.
אבל פעולה זו הופכת אתנו לרוחניים יותר, מבלי לוותר על שפע כלכלי.
הפעולה הזו נותנת לנו פרופורציה.
היא גורמת לנו לוותר על מעט שפע חומרי (לכאורה) ונותנת מקום לנתינה ולמעשי חסד.
היא מרגילה אותנו למעשי חסד, עד שהם הופכים לטבע שני שלנו.
הפעולה הזו גורמת לעידון הנפש שלנו.
למעשה, בתורת הקבלה והחסידות מוסבר שראוי לתת בכל חודש 20% מהנטו שלך לצדקה.
לא קל בכלל.
אבל מהצד השני אפשר להסתכל ולומר – הבורא בעצם אומר לך – מכל מה שיש לך, תשמור 80%-90% לעצמך ולבני משפחתך.
זה בסדר.
תשאיר את הרוב לעצמך.
אני בסך הכל מבקש ש 10%-20% , חלק קטן מכל מה שיש לך, תיתן לנזקקים.
העובדה כמה קשה לתת כל חודש (ולא באופן חד פעמי) 20% מהנטו לנזקקים,
מראה לנו כמה אנחנו נמשכים לעולם החומר,
גם אם נדמה לנו שאנחנו "רוחניים" ועוסקים במדיטציה, יוגה ונשימות.
בפעולה זו אנחנו בעצם הופכים את עצמנו לצינור לשפע האלוקי שיורד מלמעלה.
חלק נכבד מהרכוש שצברנו, הבורא מתיר לנו לשמור לעצמנו "כעמלה" וחלק קטן, הוא רוצה שנעביר הלאה, למי שבאמת צריך.
על יד פעולה זו אנחנו הופכים להיות כלי שמביא אור לעולם, אנחנו לא עסוקים רק בעצמנו.
בפעולה זו אנחנו בעצם מחברים את הגוף עם הנפש.
לא רק שהגוף לא מתנגד, אל בזכות הכח של הגוף ועבודתו, אנחנו יכולים לעשות מעשי חסד (הרצון של הנשמה).
על ידי פעולת הצדקה בכמות שנקבעה על ידי התורה, הגוף מרוצה- כי לא דרשו ממנו להסתגף (הרוב המכריע של פעולתו והרווח שלו נשאר אצלו) והנשמה מרוצה – היא העבירה חלק משמעותי לצדקה וזה משמח את הנשמה.
הם סייעו זה לזה ופועלים בהרמוניה.
ללא נתינת צדקה משמעותית (כאמור, לפחות 10% מהנטו), הנשמה מרגישה במצוקה.
לא בשביל זה היא הגיעה לעולם.
ואילו גם בצד השני, בחיים של התבודדות וויתור על כל שפע כלכלי, הגוף מרגיש במצוקה.
הסוד הגדול הוא מציאת האיזון בינהם והיכולת לחבר בינהם כיד ליצור משהו גדול יותר, שלם יותר והרמוני יותר.

נתבונן בדוגמא נוספת.
היהדות מלמדת אותנו שיש לברך לפני ואחרי כל דבר שאוכלים.
בפעולה זו, אנחנו מביאים לאיזון את תאוות האכילה של הגוף, עם הרצון של הנשמה הרוחנית.
הגוף רעב, רוצה לאכול עכשיו.
אומרת התורה – אין עניין שתהיה רעב.
תאכל (וגם לא כל דבר...). אבל לפני כן, תברך על האוכל.
תתבונן בו, תגיד תודה.
הפעולה הזו שמעכבת אותנו בכמה שניות מהתחלת האכילה, גם כשהאוכל כבר מונח לפנינו, עוזרת לתיקון התאוות של הגוף.
המצווה לברך לפני ואחרי האוכל, מרגילה אותנו לאיפוק, לשליטה בתאוות הגופניות.
סיימת לאכול?
אתה רוצה לקום לעניינך?
להמשיך לקדם את העסקים?
אומרת התורה, תגיד ברכה בסיום הארוחה.
תתבונן בכל הטוב שיש לך, כי הוא לא מובן מאליו.
המצווה הזו – לברך לפני ואחרי שאכלנו, היא כלי להביא את הגוף מצד אחד (שרוצה לאכול כאן ועכשיו) והנפש מצד שני, לאיזון והרמוניה ולספק את הצרכים של שניהם.
כך גם כל סדר היום היהודי – אתה רוצה ללכת לעבוד, להרוויח כסף?
אין בעיה.
רק לפני כן, תתפלל.
תפילת שחרית. סוג של מדיטציה.
בתפילה יש קטעים שגורמים לך להתבונן בבריאה,
להודות על כל מה שיש לך,
לבקש על מה שחסר,
לבקש על כל עם ישראל ולא רק על הצרכים שלך ועוד.
התפילה מתקנת את הנפש.
לא במקרה היא נקראת עבודה רוחנית.
להתפלל באמת זו עבודה רוחנית מאומצת מאוד.
כך גם באמצע היום – תעצור באמצע היום ובסוף היום – תפילת מנחה ותפילת ערבית.
אל תשקע במירוץ החומרי.
תאזן אותו עם הזנה של הנשמה.
דוגמא נוספת - סוף היום.
אתה עייף.
רוצה ללכת לישון? אין בעיה.
רק לפני כן, תעשה חשבון נפש יומי (זה נקרא ביהדות "קריאת שמע שעל המיטה").
תתבונן בכל מה שקרה לך במהלך היום.
תמחל לכל מי שאולי פגע בך.
תבקש סליחה. תקבל החלטה להשתפר ליום הבא. תתאפק קצת.
אל תלך מייד למיטה.
אל תיכנע לרצונות של הגוף.
תאזן את זה.
מטרת המצוות לעדן את הגוף ולגרום לו לפעול למען המטרות של הנשמה.

נתבונן בעוד דוגמא – השבת.
ששה ימים בשבוע יש לנו אפשרות לעבוד, ליצור ולפתח את העולם החומרי שלנו.
יום אחד בשבוע, אומרת לנו היהדות, תקדיש לנשמה.
ביום זה אל תיצור שום דבר חדש.
ביום זה תתנתק מהטכנולוגיה.
ללא טלויזיה, ללא מחשב, ללא פלאפון.
ביום זה תחזק את הקשרים המשפחתיים.
ביום זה תשקיע בהתבוננות.
תפילות השבת ארוכות הרבה יותר מתפילות ימי החול.
בשבת אסור אפילו לדבר על עסקים או לתכנן מה תעשה בהמשך השבוע.
תתרכז בעצמך ובנשמה שלך.
בהווה.
בכאן ועכשיו.
תלמד בכתבים הרוחניים של העם שלך ביום השבת.
תתנתק ביום זה מהחומר.
זה האיזון הנכון.
לאדם שאין לו את הכלל הזה בחייו, הפיתוי לקרוא אי-מיילים, לפתח את העסק, להישאב לאינטרנט וכו' הינו גדול מאוד.
הנשמה זקוקה ליום אחד בשבוע להתנתק מהטכנולוגיה החומרית.
היא זקוקה לשקט.
כל האיסורים של השבת, נועדו בעצם לאפשר לנו להתמקד בנשמה.
לתת לה את מה שהיא באמת צריכה.
ויש עוד עשרות רבות של דוגמאות.
כל התורה כולה היא בעצם ספר ההוראות איך להגיע לאיזון בין הגוף לבין הנשמה.
איך לחיות בתוך העולם וגם מעל העולם.
איך לא לפרוש מהעולם החומרי (כי יש לו תפקיד חשוב וזו טעות לוותר עליו)
ואיך לא לשקוע בעולם החומרי (כי הוא לא היחיד ולא חזות הכל).
או במילים אחרות – איך להיות רוחני בתוך העולם החומרי.
איך לתעל את הכוחות של הגוף, למען המטרות והרצונות של הנשמה, אבל מבלי לשבור את הגוף.
חיבור מזרח ומערב.
חיבור תחתונים ועליונים.
במשפט אחד – הבשורה האמיתית של היהדות לעולם, היא שאפשר לחבר בין הגוף לנשמה.
לא צריך לבחור בזה או בזה.
זה החידוש שהגיע לעולם במתן תורה.
ניתן לנו הכלי לביצוע החיבור הזה, בצורה הרמונית ובהדרכה ישירה של מי שברא גם את הגוף וגם את הנשמה.

איך כל זה קשור לריפוי מחלות?
החיבור הזה בין הגוף לנפש ויצירת האחדות בינהם היא חיונית לשמירת הבריאות ולריפוי מחלות.
כשם שבעולם יש אנשים שבוחרים לשקוע בחומר ויש אנשים שבוחרים לשקוע ברוח, כך גם בכל הקשור לריפוי מחלות.
יש אנשים שבוחרים להתמקד בתרופות, תזונה, צמחים, תוספי תזונה, דיקור, עיסויים, סאונות וכל טיפול גופני/חומרי אחר ולא מבצעים עבודה רגשית רוחנית.
הם מזניחים את העבודה הרגשית, את השימוש בכלי הדמיון, את החשיבות של שמחה ומצב נפשי על מנת לעורר ולחזק את כוחות הריפוי של הגוף ועוד.
לעומתם יש אנשים שבוחרים להתמודד עם המחלה אך ורק באמצעות עבודה רגשית /רוחנית.
הודיה, תפילה, שמחה, דמיון מודרך וכו' ולא מקפידים בהכרח על תזונה בריאה באמת, על פעילות גופנית, על שעות אכילה נכונות, על כמויות אכילה נכונות, על אופן אכילה נכון ועוד.
המפתח האמיתי לריפוי, הוא האיזון והחיבור בין הגוף לנשמה.
לחזק את שניהם.
אלו שנצחו מחלות קשות, הם לרוב אלו שעשו גם וגם.
הם ידעו שכל עוד אין הרמוניה בין הגוף לנשמה וכל עוד אחד מהם נמצא בחסר – יהיה קשה להגיע לריפוי.
המנצחים את מחלת הסרטן הארורה,
גם במצבים קשים,
הם לרוב אנשים שגם הקפידו על תיקון הגוף – באמצעות כל כללי התזונה הטבעית והבריאה וכן באמצעות תנועה וגם עשו עבודה רגשית עוצמתית, התבוננו פנימה, השתמשו בכוחות העצומים של הנשמה באמצעות דמיון מודרך ועוד.
החיבור בין העולם הרגשי-נפשי-רוחני לעולם הפיזי, הוא המפתח לריפוי אמיתי.
השמחה היא הכח העוצמתי ביותר לריפוי והרמב"ם מעיד שהוא ראה אנשים שהחלימו, רק כי הם היו שמחים (אבל שמחים באמת, בכל סיטואציה ובכל מצב).
אבל אלו המיעוט.
רוב האנשים זקוקים גם לחיזוק הגוף ולמתן תנאים שיאפשרו לגוף לרפא את המחלה (תזונה, תנועה, נשימה, שינה, הזעה ועוד).
זה המסר של חג השבועות.
להזכיר לנו מה השתנה בעולם בזכות מתן תורה – האפשרות לחבר את העולם הרוחני עם העולם הגופני.
האפשרות לחבר את הגוף עם הנשמה והחשיבות הרבה בכך.
חיבור זה הוא המפתח לחיים בריאים ומאושרים והוא המפתח לריפוי.
אז אם אתם מתמודדים עם אתגר רפואי – שימו לב לא להזניח את הגוף ולא להזניח את הנשמה.
תפעלו במקביל בכל המישורים.
יש אנשי מקצוע שמסייעים לעבודה רגשית ולדמיון מודרך ואנשי מקצוע שמסייעים בהכוונה לתזונה טבעית וחיזוק הגוף באמצעות תוספי תזונה, הדרכה לתנועה נכונה ועוד.
תעשו גם וגם.
תחברו את הגוף עם הנשמה.
זה המסר של מתן תורה לחיים שלנו בכלל ולריפוי מחלות בפרט.