התנערי מעפר ,קומי

נתקלנו זה בזה כשאני בדרכי לתוך בית המדרש ואילו אתה בדרכך החוצה במבט מבויש בקשת סליחה.עניתי כי לא קרה שום דבר קורה לפעמים שנתקלים ונופלים.

שאלתי אם הכול בסדר ואתה ניסת לפטור אותי במחי יד כאילו עיניך חששו להיפגש במפגש ישיר עם עיני שכן לא קרה כלום.

אך לא הרפיתי ,ושאלתי שוב "בכלל אני מתכוון, הכול בסדר?"

ואתה כמנסה להתחמק מהשאלה הישירה שנשאלת ,אותה שאלה שחששת שתבוא. שוב פעם ראיתי את שפתיך מנסות לפתור אותי במחי יד, אך הפעם עיניך בגדו בך.

עיניך הרכות החלו לנצוץ ,הרגשתי איך לבך מתכווץ, אינו יודע מה לעשות עם עצמו, כיצד

זה, הוא שובר את מעטה החסינות וההסוואה שסיגל לעצמו.והדמעות החלו זורמות על לחייך האדומות.

אחזתי בידך ואתה נמשכת אחריי ספק ברצון ספק לא.

התיישבנו על סלע הצופה אל הנוף ואילו אתה התייפחת בבכי שהיה עצור והמתין לרגע בו יוכל להתפרץ,לנקות.

ואני תמהתי מה זה ועל מה זה ?מדוע עלם טהור שכמותך ככה בוכה.

שאלתי ,"למה אתה זקוק עתה?"

"אוזן שומעת וכתף לבכות עליה".ענית בקול רפה.

'אשתדל בשניהם' עניתי .

כעבור שעה של שתיקה ,וניסיונות להבין את שתיקתך הרועמת,שאלת.

'כיצד ידעת?! ואני הרי מגנתי עצמי במסווה?'

ואני שלא ידעתי מה ידעתי עניתי.

'עיניים כבויות ראיתי ,ניצוצם נדם כבר זה כמה זמן,אך לא נגשתי .

חבל ,אולי היה נחסך ממני סבל רב' מלמלת..

ואני את ליבי אכלתי, הכיצד זה לא נגשתי לשאול להתעניין?!.

'נפש האדם אחת היא ,הפנים מתגלה בחוץ אין מקום להתחבאות 'חשבת.

הרגשתי כי מבויש אתה כל כך, וחושש מהבאות.

התגלה לי סודך?.תמהתי.

'לפעמים אנו פוגשים עצמנו במקומות שכלל לא ציפינו 'פתחתי וראיתי כיצד לפתע אתה נדרך כולך.

'היודע הוא את סודי?' נבהלת.

"גם במקומות הכי נמוכים, בהם אנו מוצאים עצמנו לפעמים ,עלינו לאהוב את עצמנו ולקבל את עצמנו.'המשכתי כמנסה למצוא את הפתח לתוכך פנימה.

אינני מבין, הכיצד? והרי ירדתי כל כך נמוך, ושקעתי כאנוס ביד יצרי במ"ט שערי טומאה?!'.

הנה גילית טפח מעולמך.

ואני שהקשבתי ,שמעתי וכבר ניחשתי.

כמה זמן? שאלתי.

מבויש כולך, כאדם הנתפס בקלקלתו ענית.-

'כשנה שלמה,אך אל תחשוב לא ויתרתי , נאבקתי, חשבתי כל פעם שניצחתי אך לבסוף התבדיתי.יד נעלמה הושיבה אותי ולא נתנה לי לקום מכיסאי.משועבד ושבוי בידי יצרי,כאדם שניטלה ממנו חירותו התהלכתי.פוחד מהלילות ,מהמחשבות והדמיונות ,בודד בתוך מאסרי בייאושי מאין יבוא עזרי?!.

'עזרי מעם ד'' אך אני לבוש בבגדים צואים ומלוכלכים ,אפילו את רצוני כבר לא שמעתי,היעזרני או ישליכני?"

אם בתחילה עוד האמנתי כי אתקן ,היום הייאוש אכלני ,ניסתי ולא הצלחתי.את רצוני כבר לא זיהיתי ולא הבנתי ,הרגשתי הפכה לגסה ומחוספסת.

להיכן נעלמה תמותי וטהרתי?"

'אם עוד נשארה בך פינה ללא ייאוש נוכל לעבוד יחד' הצעתי.

ואתה,למרות כי גילת את סודך המר , הופתעת לראות כי עדין חפץ אני בקרבתך, ענית - כן,יש עוד פינה וחלקה טובה, טהרתי הפנימית בהירה לי ,אחרת לא התייסרתי."

אם כך בו ניקח את הכתף ונעלה עליה תרמיל ונתחיל לצעוד ,לאן בדיוק,כמה זמן ,אולי ניפול בדרך ונקום זאת לא נדע .

מה כן נדע?! שאנו בדרך ,צועדים אל עצמנו.

ציפור דרור קטנה וצייצנית חגה מעל ראשנו ,הבטתי בעינך והנה דולקות הן שוב.

חלק שני

נפגשנו בעין עמינדב שם, ליד המעין הזורם אל בריכת המים הגדולה, בצילם של העצים הגבוהים הנעים ונדים ברוח הנעימה. שם ישבנו כשפנינו אל מול הנוף הנהדר של הרי ירושלים.

אמרתי כי בד"כ שאני פה מוצא אני את עצמי מביט ומקשיב לשקט של הטבע.

אמרת כי גם אתה ,במיוחד אוהב אתה לשמוע את קול המים המפכים במתינות ממקור נביעתם.

המשכתי ,ישנם תופעות בטבע המגלות לנו על עצמנו,למשל נביעתם של המים ממקורם ,מעמידה את האדם בשאלה ,האם נובע הוא ממקורו הוא או שנמצא הוא בשדות זרים?.

ראיתי כי השפלת את עינך, חשתי בכאבך ,כאב של בעל האבידה המחזר אחר אבדתו שאבדה בתוכו.

תקענו את עינינו במרחב שלפנינו.

ביקשתך כי תספר לי ,לא אבהל מכלום.

ואתה פתחת לפני את סוגר ליבך החתום כלפי כל יד זר, והכנסת אותי לתוכך. ואני מנסה להקשיב ולהפנים את דברך ולשמוע אותך.

"זה התחיל בלא סיבה מוגדרת ,אולי סקרנות ואולי שוטטות סתמית באינטרנט. בלא התרעה מוקדמת נפלתי על אתר כזה, לא צנוע... בלשון המעטה.

אפילו לא היה בי זמן לחשוב פעמיים ובבת אחת חדרו לתוך עיני המראות האלה, שמעולם לא חלמתי כי אביט בהם ואף לא ידעתי על קיומם.

אינני יודע הכיצד,אך זה שאב אותי פנימה,בראשי עוד הלמו פטישים כי נמצא אני במחוז לא לי , אך כאילו לא חדרו המחשבות אל ליבי ואני נמשכתי אל המחוז הזה שעוד היה זר לי."

לרגע השתתקת נראה כי ניסת לאחוז באותו רגע ראשון של נפילה מנסה לאחוז בו מחדש,. לא לתת לו לגדול ולהתפתח. לאן הגעת מאז אותו שיטוט סתמי?!.

כעבור דקה המשכת.

"בתחילה מין רעד לא מובן עבר בכול גופי,רגלי רעדו ,קולי רעד, ידיי רעדו. גופי שלי מנסה להניע אותי מהמקום אליו נכנסתי, והוא לא לי,.חש את הזרות במה שרואות עיני ומנסה למחות, להניעני ,כי איסוג אחור למקום ממנו באתי.

אך גם גופי הוכרע בסוף ועל אף מסריו לא קמתי אלא נשארתי ,לא שלא רציתי אך דבר מה בתוכי כל הזמן משך אותי ולא נתן לי לסגת אחור.

הרעידות הללו המשיכו גם בפעמים הבאות אך בסופו של דבר גם הם נדמו ונעלמו ואינם.אט אט כל תמרורי האזהרה שבתוכי הלכו ונדמו.

אפילו בתחילה עוד שכנה בתוכי מלחמה,גלשתי על מנת לנצח.רציתי להיכנס דווקא לשם לאחוז את האתר בשתי ידי ולזרוק אותו,למחוק אותו מזיכרוני ומתוכי ,ככה זה היה לא פעם ולא פעמיים ,אך כל פעם במקום לנצח נפלתי חלל,והחלל שבתוכי רק הלך וגדל.

לא וויתרתי ,אינני פחדן החלטתי כי אעמוד מול הדבר ואוכל לו. ישבתי ולמדתי את מידת הצניעות ,ספר יקר יש בעולם כותנות אור שמו.כל פעם שבתי אליו, דעתי התבהרה חשבתי כי זהו תיקנתי את המידה. וביושבי בערב ,הערב שמבחינתי היה זמן מלחמה, בעת נדמו הרוחות בבית ,אצלי רעשו קולות הקרב ההולך ובא משיכה חזקה מושכת אותי למחשב ,שם לזירת המלחמה ואני חמוש הפעם בדעה ברורה ...ניגש ,פותח ...ונפגע.

הפסדתי בקרב, הנה מתחיל בקרבי החשש כי עומד אני להפסיד גם במערכה".

דמעות ניגרו מבין עיניך הרכות ואתה נותן להם לגלוש על לחייך הסמוקות ,הפעם ,גלישה מתוקה של תשובה.

יש בך כוח להמשיך לשמוע? שאלת.

ואני הנהנתי בראשי.

"משהו בתוכי התרחש,בתחילה כל פעם אחרי נפילה הרגשתי כי אני לא יכול ללמוד תורה,חשתי מלוכלך,מזוהם מרוחק כל כך מהתום והטוהר של התורה.

אחד בפה ואחד בלב? חשבתי,אני איש אמת לא אעשה שקר בתוכי ואת הספר סגרתי עד שנרגעתי,אך לאן אפנה בלי ההדרכה של התורה ,בלי נחמתה, וככה בעצת היצר במעטה של צידקות, בודד נשארתי בלי אוויר לנשימה.

אחרי ששבתי ואת הספר פתחתי אט אט בחלוף הזמן משהו בתוכי נדם ,נאטם .הלהט שהיה בי נעלם,רציתי בו הרי שלי הוא, עצמי ובשרי קניתי אותו בדם ויזע של שנים של בירורים ,תמיהות ושאלות עד שמצאתי את עצמי בתורה, שם מצאתי את שאהבה נפשי ועתה לאן הלך? לאן נעלם ?מדוע נדם???

זעקתי לתוכי פנימה שובה אלי כי דרשתיך ,אל תשאיר אותי לבד כאן, בעולם הזה של מלחמת פנים ואחור לאן אגיע עד לאן ,ומתי השחר יפציע??

אך הדממה הלכה והתחזקה ואני אבוד בתוך תוכי לא מבין את עצמי כיצד זה כל פעם מחדש בבוקר מוצא עצמי מחוזק והנה בלילה הכול נדם ,ואני כשבוי מובל ללא יכולת לחזור?.

הכיצד זה יש בי כוח לתשובה ,לחרטה לא ידעתי, אך בכך נוחמתי כי בתוכי על אף הדממה הרועשת סימן טהרה אחד עוד נשאר ,רק שגם הוא לא יאבד.

הלהט,השמחה שהייתה נעלמה את מקומה תפסה שימחה מדומה שלרגע משתלטת על כולך ובאותו הרגע נוטלת אפילו את הכרתך ודעתך.

אך סופה מר וקר, חלל ריק פוערת היא בקרבך והיא נעלמת כלא הייתה ואתה נשאר ריק מכול תוכן ומנסה לברוח ממצפונך ממוסר כיליותך.

המצפון, זהו נקודות האור אך מדוע הוא לא מוביל לא אבין, הרי הוא אני, לאן הוא נעלם רגע לפני הנפילה מדוע קולו לא נשמע??

נשימתך נעשתה כבידה ,אויר לא היה חסר במקום בו ישבנו ולמרות זאת נשמת בכבדות.חשתי כי משיל אתה מעצמך ערימות של בוץ תובעני במאמץ אדיר .האם כוחך יעמוד לך ?

עצרת את שטף דיבורך כקורא את מחשבותיי.

התוכל להמשיך להביט בי בעין טובה? שאלת שוב.

ואני שזוג עיני אדומות מדמעות שזלגו בעת בה דברת, עטפתיך בזרועי.

"בוודאי ,מיוחד אתה , ידידי".

עשינו הפסקה.

בחוץ סביבנו השמים בהירים בצבעם התכול. התכלת הרי דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד.ואנו ישובים שם ומנסים לסלול ולפלס את הדרך לשם, אל כסא הכבוד.

קולות הדיבור שבקעו מתוכך סוערים היו ,אך בחוץ סביבנו דבר לא השתנה,קול המעין הזורם המשיך להעיד כי ממשיך הוא לנבוע ממקורו והמים ממשיכים לזרום להם לאיטם, חוצבים את דרכם בינות לסלעים.

"כל החיים אנו מחפשים לשמוע את המעין הזורם בתוכנו,המקור הוא איתן ולא אכזב והמים הפנימיים זורמים הם תמיד. פעמים גלויים ופעמים נאלצים לחתור להם מסלול במעמקים.

בשלב הזה קולם לא נשמע, לרגע נדמה כי יבש המעיין, אך עבודתנו היא לתור עודתם לאפשר להם לעלות מעלה, ולראות כי באמת בשורש דבר לא השתנה.

אני קורא לזה תהליך של ילוד מחדש את המידות שנעלמו ונשחקו."

"הייתכן הדבר?" תמהת.

הנהנתי בראשי,לאט לאט הדבר לוקח זמן.

.נפרדנו לדרכינו ,אתה לביתך ואילו אני נשארתי שם עם מחשבותיי. שם בינות לעצים לשבילים בחרתי להסתובב קצת, להריח את ריחה של האדמה, לשאוף אוויר נקי וזך ...ולחשוב.

לחשוב על נשמתך הטהורה המחפשת מנוחה, מחפשת את דודה שדפק על המנעול אך נדמה כי פנה, חמק עבר לו.

ולפתע נזכרתי כי סיפרת לי אודות מעין נסתר אותו לא הכרתי הנמצא כאן .מנסה לדלות מהזיכרון את פרטי הכוונתך ומוצא אני את עצמי בדרך לשם,צועד על שביל כורכר לבן המאבק את מכנסיי, משני צדדי צומחת לה צמחיה סבוכה ושרדי חורבות עתיקים פזורים בתוכה שומרים בקרבם את סוד החיים שהיו בם.

השביל עולה מעלה במעלה הלבן, הישנו כאן מעין? אני תוהה ,הרי צעדתי כאן עשרות פעמים כיצד זה לא שמעתי את קול מימיו? כיצד יכולתי לחלוף על פניו?

פניתי שמאלה היכן שאמרת ,אחזתי בשורש עץ עבה שבקע מן האדמה,נעזרתי בו וטיפסתי על הגבעה.הנה לפני עץ ערבה גדול,הצועק את צעקתו כי על גדות מים הוא גדל, ובינות לענפים שומע אני את הקולות המוכרים והאהובים - מים חיים זורמים.

מקום קסום ,טהור, נגלה לעיניי.

אני כבר טבלתי פנימה מתכסה כולי במים, מודה לך על מקווה הטהרה שחשפת בפניי..