גדר של בושה

שם הכותב בדוי כדי להסתיר את זהותם של חברים ובני משפחה.
 
כתיבת המאמר נובעת מתוך רצון לשתף בהתמודדות שלי עם אתרים לא ראויים באינטרנט, ובע"ה אני תקווה כי תוכנו יוכל לעזור באופן מעשי לכל המחנכים כולל הורים, מורים ומדריכים. רבים מחבריי ואני בתוכם צפו בסרטים לא צנועים מובהקים באינטרנט. מגילאי 13 ועד 20. לצערי איני מדבר מתוך נתונים סטטיסטיים – אלא ממכרים והמציאות בשטח.

בקרב הנוער הצופה באתרים לא ראויים ישנם שני סוגים של נוער. הנוער "המתמודד", הנוער שנאבק עם עצמו ומנסה

להפסיק. נופל וקם, הולך כבוי ביום-יום. בדרך כלל הדבר לא ידוע לאף אחד, ונער כזה לא יעז לומר להוריו "בבקשה, שימו חסימה במחשב" אע"פ שזו המיית ליבו. מניסיון. נוער כזה נמצא במקום גבוה ערכית, מוסרית ורוחנית. הוא יודע מה טוב ונכון – ומה רע ומשחית את נפשו. הקושי שלו הוא ביישום. איך להפסיק עם הגלישה.

ויש סוג נוסף של נוער. נוער הצופה באתרים לא ראויים, אבל לא מעוניין בלהפסיק. נשמתו ודאי זועקת למשהו אחר, אבל הוא לא ישמע אותה. אצל נוער כזה התופעה יכולה להיות גם חברתית. חבורה של חברים שצופים יחד באתרים לא ראויים. הם ממש נפגשים כדי לעשות את זה בבית של אחד החברים. נוער כזה לא מבין מה כל כך נורא בצפייה לא ראויה, וגם אם הוא מכיר בכך שזה לא דבר "טוב", הוא לא רוצה או מתכוון להפסיק.

לגבי הסוג השני של הנוער, אנו מתמודדים עם השאלה – "איך אני מעורר רצון אצל מישהו", וזה מאמר בפני עצמו. בתמצות, צריך לפעול בכמה מישורים מקבילים. הסברה שכלית מדוע הדבר מזיק ורע. השפעה רגשית שתעורר בנער מחשבות שונות בנושא על ידי סיפור מזעזע או סרט קשה. מפגש עם אנשים טהורים המפתח רצון להידמות אליהם.

במאמר זה ההתייחסות היא לסוג הראשון של בני הנוער. הנוער ש"נופל וקם".

השתייכתי לקבוצה הראשונה. כשאני צפיתי באתרים לא ראויים (בגיל 14!), הדבר היה מקביל לצפייה בשיעור דף יומי. הייתי ממש "דוס". התייסרתי, אכלתי את עצמי מבפנים. ימים שלמים הייתי יושב מול המסך וצופה. אבל עם כל הרצון להפסיק, לא הצלחתי. הייתי מבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה – ונופל. כמובן שבביה"ס או בבית – אף אחד לא ידע. השינוי האמיתי למרבה הפלא, קרה דווקא מתוך וידוי לחברה שלי.

הייתה לי חברה. כמובן הדבר ייסר אותי פי כמה לאור העובדה הזו. אני מדבר איתה, מנסה להיות אמיתי – אבל עשר דק' אח"כ אני נופל. בשלב מסוים, סיפרתי לה הכל. לא יכולתי להביא את עצמי לספר לה בעל פה. עם המון חשש, הקדמות, התנצלויות ובכי כתבתי הכל במייל. בשנייה שהוצאתי את זה מתוכי, הרגשתי אדם חדש. היא עודדה אותי, בעיקר ניסתה להקשיב לי, ובעקבות כך – הצלחתי לעמוד בפיתוי ולצאת ממנו.

הוידוי הוא נקודת המפנה שאפשר לי באופן מעשי להפסיק (ושלא חלילה יובן שמדובר דווקא בחברה, הוידוי לאדם שמעריך אותך וחושב עליך טוב הוא הגורם). חשתי בושה בכל פעם שניגשתי למחשב. לא רק מעצמי, אלא גם מ"מה תגיד..", "מה תחשוב..", "עד מתי אני פוסח על שני הסעיפים..". אני חושב שעצם הוידוי נתן לי כוח. מקרה דומה שקרה לי היה כשרימיתי באחת המתכונות בישיבה התיכונית. לא יכולתי לגלות לאף אחד. הרי החזיקו ממני כאדם ישר, ואני..מועל באמון. סיפרתי לחבר. חבר שבחיים לא רימה (הוא לא היה צריך), וזה נתן לי את המוטיבציה לספר הכל למורה. דרבן אותי.

כמו בכל דבר במציאות, עשיית פעולה כלשהיא עוזרת לנו להתחייב. זוג אנשים קרובים, רוצים לעשות מעשה שיבטא את התקרבותם, להביע מחויבות. הם מתארסים, אחר כך הם מתחתנים. עושים משהו במציאות שמחייב אותם הרבה יותר מסתם חיים יחד. האמירה, הוידוי, ההוצאה של מילים מהפה, יוצרת מציאות שונה ומאפשרת לנו להתחייב. לשים לעצמנו גדר של בושה.

אני חושב שהוידוי הכן, הוא זה שיאפשר תיקון של המציאות. הבעיה היא, שאין הרבה אנשים אליהם אפשר לפנות. הורה לא בא בחשבון. רוב הנערים לא מרגישים בנוח לפנות להוריהם בנושא. מורה, בדרך כלל שומר מרחק מתלמידיו ונער ממוצע לא נותן בו אמון. גם מדריך בתנועת נוער הוא לא תמיד דמות מופת ולפעמים הוא בעצמו הנזקק. נשארנו עם החברים. אבל עם החברים יש לנו בעיה אחרת, צריך למצוא חבר שאתבייש ממנו. כדי שוידוי יהיה וידוי, הוא צריך להיות למישהו שמעריך אותי ואני מתבייש כשידע מה אני עושה. בין חברים זה לא תמיד קיים.

צריך ליצור את הפלטפורמה לוידוי. אבל כדי לקבל אמון צריך לתת אמון. זו לא רק סיסמא, אלא מציאות. ברגע שנער חש כי נותנים בו אמון, מעריכים אותו, סומכים עליו, רוצים בטובתו - יש אפשרות להתקדם אל עבר פתיחות בנושא. אצל חבר קרוב ומוערך הדבר יכול לקרות באופן טבעי. מתוך הקושי ונתינת האמון אחד בשני – נוח לשתף ולהיפתח. וכזכור, הוידוי מאפשר את השינוי. הורים, מורים ומדריכים צריכים להתאמץ ליצור את האפשרות לנער להיפתח בנושא. ממש לא מתוך כפייה, לא בצורת שאלה "אתה גולש באתרים לא ראויים?" כי תשובתה בצידה - "לא". זו חטטנות שלא תצלח.

אלא מתוך מקום אוהב. כשהורה פונה אל ילדו ואומר לו באופן הכי גלוי וכן, "אני לא יודע אם תרצה לפתוח את הנושא, סביר להניח שלא ואני מכבד את הפרטיות שלך. אבל שמעתי שפשוט כל נער גולש באתרים לא צנועים. אתה יודע שאני סומך עליך, נכון? אני חושב להשתמש ב'שומר מסך'. נראה לי שזה כלי עזר שיכול להועיל לי, לך ולאחים שלך. זה בטוח לא מזיק. מה אתה אומר?"

כאן המקום לומר שחסימה באינטרנט כגון "רימון" או תוכנה כמו "שומר מסך", במידה ואינן מופעלות מתוך רצון גמור, עלולות רק לגרום לתוצאה ההפוכה. סקרנות ופיתוי. ארחיק לכת ואומר כי אם הנער אומר שאינו רוצה לשים חסימה באינטרנט – התגובה המיידית לא צריכה להיות "אם אתה לא רוצה חסימה כנראה שאתה הכי צריך חסימה..", אלא יכולה להיות "אני סומך עליך. אם אתה חושב ככה- אני מבין שזה נובע מתוך מחשבה. אם תרצה לשנות את דעתך, תדע שהדבר אפשרי". משפט שמביע הרבה מאוד אמון.

אם שיחה מתנהלת ממקום של אמון, של אהבה וגם הנער מרגיש כך כמעט ואין סיכוי שלא ייפתח. אצל מורה החיבור הוא פחות קרוב וקשה להגיע לדרגת קירבה כזו. מורה (וכן מדריך) צריך לספר שהוא נפל בעצמו. כמובן אחריי עבודת מידות אישית ושיח עמוק בנושא עם החבר'ה. זו דרישה מוגזמת ולא נעימה, אבל היא זו שממש יכולה לגרום לשינוי בגישת התלמיד. אם מורה באמת נפל ומספר איך התגבר, כשהוא מדבר מתוך ליבו - יש לו שפה משותפת עם התלמידים. הוא יורד ממרום גובהו לשפל. תלמיד שרוצה לצאת מהמקום בו הוא נמצא ייעזר במורה כזה וייפתח אליו. אם מורה מעולם לא נפל ב"ה, שישקר. מסר לא חינוכי כל כך, ובכל זאת. ההצעה הזו היא לא חידוש שלי, היא מופיעה באחד מספרי חיים ולדר. מלמד בת"ת מספר לכל ילדיי הכיתה כמה ה"כדורים" (הכוונה לכדורי רטלין שאחד הילדים התבייש לקחת) שהוא לוקח עוזרים לו להתרכז ושכך במשך שנים הוא נוהג.

כל מורה שחפץ באמת בטובת תלמידיו, יהיה מוכן למסור את נפשו ולבייש את עצמו בשביל לאפשר להם להיפתח ולעשות שינוי. להמעיט מכבודו (ובכך לקבל את הערכתם) כדי להוציא מהם את הרעל שהורס אותם. הדבר מבייש, אבל צריך לתת הרבה כדי לזכות באמון.