אף פעם לא קרה לי נס

תשמעו... אף פעם לא קרה לי נס

אף פעם לא נפלתי מצוק ולא הייתי טבוע

אף פעם לא שתיתי אקונומיקה ולא ניצלתי מפיגוע

אף פעם לא נכנסתי בטעות לרמאללה ויצאתי בסתר

אף פעם לא נפל עלי פצמ"ר במרחק חצי מטר

אף פעם לא תפסתי טרמפ בשלוש בלילה בסוף העולם

אף פעם לא היה לי גידול ממאיר שפתאום נעלם

אף פעם לא נולד לי בן אחרי שחיכיתי המון שנים

אף פעם לא ראיתי רוח הקודש אצל רבנים

אבל...

הרבה פעמים ראיתי את ה' בפרטים הקטנים

הרבה פעמים ראיתיו מדרכי מסקל אבנים

הרבה פעמים ראיתי תפילה מתקבלת

הרבה פעמים שמתי לב איך נפתחת לה דלת

הרבה פעמים סתם ראיתי משהו שעשה לי את היום

הרבה פעמים אלה היו ציפור ופרח או מילה אחת שהיתה במקום

הרבה פעמים זה היה פשוט ענין של הרגשה

הרבה פעמים זה רב או חבר שנותן זווית ראיה חדשה

הרבה פעמים הדברים הסתדרו בדיוק כמו שרציתי

הרבה פעמים חיפשתי תשובות - ומצאתי

הרבה פעמים ראיתי את זריחת השמש

אחרי שהכול היה נראה אבוד אמש

הרבה פעמים קרו לי כל מיני "צירופי מקרים"

והרבה פעמים הם היו באמת מוזרים

הרבה פעמים חיפשתי מישהו ובסוף פגשתי אותו ברחוב

הרבה פעמים ראיתי את הרע מתברר כטוב

הרבה פעמים קיבלתי כוח לעמוד בקשיים

הרבה פעמים חשבתי - אולי בעצם הנס הוא הטבע של החיים...

____________________________________________________

כבר בגן הילדים לומדים לדקלם "כד קטן, כד קטן, שמונה ימים שמנו נתן...". אך יסלח לנו המשורר הנכבד – הנס לא התרחש במשך כל שמונת הימים! ביום הראשון הספיק השמן שנמצא בפך בצורה טבעית. רק מהיום השני היה זה נס, שעדיין ממשיך השמן להספיק. מדוע באמת חוגגים שמונה ימים ולא שבעה?

נענה אל השאלה דרך שאלה אחרת: מובן שכאשר השמן דלק יותר מיום אחד – כולם היו מופתעים ונרגשים - "כל העם אז התכנס, והכריז – אך זהו נס!!....". כל שכן לאחר יומיים, שלושה ושבעה ימים. אך מדוע, בעצם, אנחנו לא מתרגשים כבר מהיום הראשון? מדוע זה נראה לנו מובן מאליו ששמן צריך בכלל לדלוק ולספק לנו אור?

התשובה לכך היא שפשוט התרגלנו. שכחנו שמדובר במתנה מהקב"ה, בחסד שכלל אינו מובן מאליו. כך הוא לגבי השמן, וכך לגבי כל אותם חסדים אלוקיים יומיומיים העוטפים אותנו אך האדם אינו חש כלל בצורך להודות עליהם. וכי מחויב הדבר שיהיו לנו עיניים? ושהן גם תראינה? וידיים, ורגליים ומערכת עיכול ועצבים המתפקדים באופן מדהים? שלתפוז יהיה גם ריח נעים וצבע, ולא רק טעם? ובכלל – למה שיהיה לו טעם? ועד שאנו שואלים על הטעם – נשאל על האוכל עצמו – וכי זה מובן מאליו שזכינו למקור פרנסה, לאוכל, לבית? ניסים זה לא רק כאשר ים סוף נקרע לשנים פעם בכמה אלפי שנים. זה משהו שקורה כל יום אינספור פעמים, החל מהרגע בו אדם פוקח את עיניו ליום החדש, ועד לרגע בו הוא עוצם אותן על משכבו. חנוכה הוא הזדמנות להיזכר בניסים שה' עושה, אך לא רק בניסים החריגים שמחוץ לדרך הטבע – אלא "על ניסיך שבכל יום עימנו... ערב ובוקר וצהרים". אז אמנם שבעה ימים הם על נס השמן המיוחד, העל-טבעי, אבל יום אחד נוסף נועד לזכור להודות על הטבע עצמו, על חסדי אלוקים התמידיים, הנסתרים, שלא עוזבים אותנו אף לרגע אחד.