שמחה ופחד ומהדין...

ראש השנה הינו חג מיוחד, כאשר הוא מכיל גם שמחה של חג וגם יראה מפני יום הדין.
איך הדברים המנוגדים האלה באים לידי ביטוי במצוות החג?
מדוע יש מצוות מעטות בראש השנה ביחס לשאר החגים?
מדוע אין מצוות עלייה לרגל בראש השנה?
המאמר מבוסס על דברי ה"חלבן" הרב חיים כהן זצ"ל מספרו "אלול ותשרי".
ראשית נביא שני מקורות מתלמוד הבבלי והירושלמי.
התלמוד בבלי מציין את אימת הדין כאשר הקב"ה דן את העולם, חלק לחיים וחלק אחר למוות ל"ע.
כמו שכתוב: " מדקאמר בשעת הלל מכלל דבראש השנה ליכא הלל מ"ט אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה:" (מסכת ראש השנה דף לב ע/ב).
מכאן אנחנו רואים שאין מקום לשמוח ולומר הלל בראש השנה.
ה"חלבן" מפרש שכוונת התלמוד אינה גילוי יראה מפני אימת הדין, אלא הדגש הוא על הריחוק הקיים בין המלך ובין עבדיו מפאת כבודו ומעמדו.
מצד אחד אנחנו שמחים על המלכת ה' בעולם ומצד שני עלינו לשמור על איפוק ומרחק מבורא העולם בגלל המעמד של שופט כל הנבראים.
ראוי לציין שראש השנה אינו מוזכר במפורש בתורה ואין עבודה מיוחדת במקדש ביום זה.
בית המקדש הינו מקום של קרבה ואהבה בין עם ישראל ובין הקב"ה.
ראינו שבראש השנה נוצר מרחק בין ישראל ובין הקב"ה.
מכאן נראה לומר, שההתרחקות מה' ומעמד הדין מסבירים מדוע אין מקום למצוות עלייה לרגל בראש השנה ואין מצוות ייחודיות המתקיימות בבית המקדש כמו בשאר החגים.
כאשר אין מקום לגילוי של קרבה ואהבת ה' ביום זה. נראה בהמשך איך בכל זאת הקרבה נוצרת בעזרת תקיעת השופר.
התלמוד הירושלמי מציג את הצד השמח של יום הדין כאשר אנחנו סמוכים ובטוחים שהקב"ה יזכה אותנו מהדין, אפילו בדרך נס אם צריך.
כמו שכתוב:" ר' חמא בי ר' חנינה ור' הושעיה חד אמר אי זו אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפן לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים." (ירושלמי דף ז ע/ב, פרק א הלכה ג).
לכאורה יש סתירה בין התלמוד הירושלמי והבבלי. באופן כללי התלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל מייצג את עם ישראל בשיאו ובמציאות של חירות בארצו בזמן של גאולה.
התלמוד הבבלי שנכתב בחו"ל שם דגש על הגלות ועל צמצום השכינה של חיים בין הגויים.
מכאן ניתן ללמוד שבזמן הגלות העיקר של ראש השנה הוא גילוי יראה מפני הדין, לעומת זאת בזמן גאולה ובארץ ישראל הדגש הוא על השמחה.
כמו שכתוב: "הזוהר מיישב את הדברים בצורה חדה מאוד. בגלות, עבודת ה' היא מתוך יראה. בארץ ישראל עבודת ה' היא מתוך שמחה." (טללי חיים, אלול תשרי דף רסב).
עכשיו נמשיך ונעמיק בנושא גילוי השמחה של ראש השנה בארץ ישראל.
כאשר יהודי יושב בארץ ישראל הוא הופך לאדם כללי עם נשמה כללית. זה מתבטא בסדר עדיפויות שלו, כאשר הוא דואג לצרכים של עם ישראל לפני הצרכים הפרטיים שלו.
יהודי בחו"ל עסוק בהישרדות האישית שלו ובמשפחתו ובמקרה הטוב בקהילה הקטנה שלו.
יהודי בארץ ישראל חי את צרכי האומה ויתאחד עם כולם הן בזמנים טובים כמו ניצחון במלחמת ששת הימים, הן בזמנים קשים בזמן מלחמות נגד אויבינו או משברים לאומיים.
ההרגשה האמתית של כלליות היהודי הישראלי הינו בשאיפותיו להגיע לגאולה השלמה ולקדם את בנית בית המקדש השלישי.
כמו שכתוב: "ואכן בארץ ישראל אנו יכולים לעלות לדרגה שבה לא אכפת לנו מעצמנו! לא מטריד אם תהיה לנו מחיה וכלכלה, אלא העיקר שיבנה בית המקדש ותבוא הגאולה השלמה." (טללי חיים, אלול תשרי דף רעא).
לכן אנחנו שמחים בראש השנה כי אנחנו יודעים שהקב"ה יגזור רק דברים טובים על עם ישראל בכללותו. בראש השנה עלינו להשתדל ולהתבטל לכלל כדי לטעום מהשמחה של ראש השנה.
נראה להוסיף שקול השופר הינו קול אחיד ופשוט ללא מילים ואותיות.
זהו קול שיוצא מלב האדם במטרה לגעת בכיסא הכבוד ולבטל את הגזרות.
נראה לומר, שקול השופר רומז לקשר פנימי בלתי אמצעי ועמוק בין ישראל ובין הקב"ה שאינו מתגלה לעיני כל בראש השנה.
זה קול ללא מילים, מעין קוד סודי כמו קוד מורס בין ישראל ובין הקב"ה.
בע"ה נזכה לשמוח בראש השנה הזה ונתחבר לכלל ישראל בתפילה מעומק הלב לבנית בית המקדש השלישי והשלמת הגאולה בב"א.