שירת הלויים בבית המקדש – שורש השירה והרוחניות בעולם

על טיב הנגינה וסדר זמרת הלויים לפרטיו שהיה נהוג בבית המקדש הראשון והשני, דנו כבר רבות, אך כנראה לא ירדו לעומק פנימיות הצלילים.
המאמרים נותחו בעיקר בצורה תבניתית, טכנית, חיצונית, אך בכל מקרה הכל מודים שנגינת ישראל בזמן ימי הבית עמדה על המדרגה הגבוהה ביותר בהשפעתה הרוחנית הטהורה על השומעים. היינו מקור לחיקוי אצל כל העמים הקדמונים, והא ראייה שהמנצחים הבבלים שאלו מאת היהודים המנוצחים לשיר להם "משיר ציון" , והללו, המוגלים והשבויים, שהוקירו והעריצו את נגינתם עד למדרגה של קדושה עליונה ואצילות מיוחדת, מאנו לדמיין אפשרות כזו, כי "איך נשיר את שיר ציון על אדמת נכר" .
(כנראה שהם לא היו מאלה שיושבים בניו-יורק, נחנטים בעניבות, כיפת-משי, מתכסים במי-גילוח ריחניים ושרים ברטט "רחם על ציון משכן כבודך" ומספקים תירוצים נפלאים מדוע אינם עושים זאת בארץ - בעודם סופרים דולרים של צרות הברית...).
ברור הדבר שגולי בבל זכרו ושרו את התפילות והנוסחאות שבמקדש, את הניגונים והשירים שהיו שגורים בפיהם מלפנים, שהרי עם עלות עזרא הסופר עלו מבבל מאתיים ארבעים וחמישה (245) משוררים .
נגינה חדשה לא נוצרה עדיין על ידי הגולים בנכר, אלא שהיו ממשיכים בהתפתחות הנגינה ושרים במסורת מדויקת את הניגונים שקיבלו מאבותיהם מדורות ראשונים, שתחילתם בימי משה ומרים בשירת הים, שירת הבאר, וכו', (מעת שהמושג שירה ותפילה נזכר בתורה פעם ראשונה), ואח"כ בימי שמואל ובני הנביאים המנגנים ובפרט בימי דוד נעים הזמירות, הימן, אסף וידותון, שבימיהם והדורות העוקבים, הגיעה הנגינה לידי פיתוח וקידום רב.
אז כבר השתמשו בכל כלי הזמר הידועים מאלו הימים (מלבד המוכרים מזמן שמואל הנביא כגון: כינור, נבל, תוף וחליל), ואלה שהותאמו למזמורי התהילים בלבד שהם:
שמינית, עלמות, אילת השחר, נגינות, גיתית, נחילות, שושן שושנים, ידותון, מינים, עוגב, עשור / נבל עשור ומגרפה שמוציאה אלף קולות, ובספר דניאל: קרנא, משרוקתא, קתרוס, סבכא, פסנתרין וסמפוניה, ומי יודע כמה עוד היו קיימים ולא נזכרו...