הניגון כמעורר של כח הדמיון!

כמו בכל תחום בבריאה, גם בענייני שירים יש חיבור וניתוק, פנימיות וחיצוניות.
השירים, הצלילים, מעבירים תחושות מאת היצירה המושמעת שחודרת אל השומעים, ומעוררת אותם ובהם למחשבות, דיבורים, מעשים ומעל להם – רצונות.
ואנו מבקשי קדושה, שאותה נוכל להגדיר במשפט קצר כ "חיבור":
כוחות הנפש שלי – לשם חיבור הבריאה (אנחנו) לבוראה.

(אשר "קידשנו במצוותיו" - חיבר אותנו אליו כ"צוות", בצוותא ע"י פעולות חיבור רוחניות – המצוות).

מכאן, שהפך הקדושה שהיא הטומאה – משמעותה: ניתוק, פירוד. בין כוחות האדם ומבוראו, חלילה.
ולפי מה יש באפשרותנו לשפוט נגינה/שיר אם הוא טוב או רע? בדיוק לפי המטרה שאותה הגדרנו...: "חיבור":
אם התוצאה היא שזה מחבר אותי למה שטוב! ואם יבוא אדם ויצדיק: " אבל זה עושה לי טוב"...? מה נשיב לו? איך נשיב אותו? על-ידי שנסייע לו להתחבר למהות ה"טוב".
יש לנו קבלה מהגאון הקדוש מוילנא שלימד שכדי לדעת מהות של מילה, דבר, צריך לפנות אל הפעם הראשונה שבה נזכר הדבר בתורה/תנ"ך.

לפי כלל זה מהות הטוב בעולם היא:
אור–ה'. ("וירא אלקים את האור כי טוב").
בשביל להכיר את אור–ה' ולהידבק בו - חייבים ללמוד את שורשי הנושא, מורכבותו – ואז מה עושים. בעזרת ה'. (כי בלי עזרתו כלום לא זז פה).

רוב הסיכויים הם שכמו כל תרגיל שהס"א עושה, גם אצל 'הצדקות' כלעיל המילה "טוב" משמשת בעצם תחליף-זול, מסכה לריגוש זמני וקליפה חולפת, שבתוכה יש אולי ניצוץ חיות שמושך את היהודי, אך עיסוק בקליפה ("אני המטרה של עצמי") מוביל הוא לכלום, שמרדים את הנשמה ואת זעקתה למשמעות.
והמשמעות שאחריה כולם רודפים (ביודעין או שלא) נמצאת רק אם יש משמעת. משורש זה היא נגזרת.

נחזור לצלילים, רבנו נחמן, בתורה ג', כותב:
"הנה מי ששומע נגינה ממנגן רש"ע, קשה לו לעבודת הבורא, וכששומע ממנגן כשר והגון אזי טוב לו כמו שיתבאר". אז בע"ה אנו מתבארים:
החומר הגשמי שבניגון הינו הרוח (גלי הקול) – וכנגדו פועל כוח נפשי בלב, כפי שמסביר רבנו :
"עיקר נעימת הניגון נעשה ע"י בירור הרוח (שהוא האוויר שמשם הקול כידוע לחכמי הנגינה) היינו שעיקר בחינת הניגון הוא ע"י בירור הרוח הטובה מן הרעה, וכשיוצא כל הרוח בבת אחת, יוצא שהוא מעורב טוב ורע, אזי אין ניבנה הניגון והשמחה ואין נכנע המדמה" (ובמקרה כזה, חלילה, איש הישראלי עלול להישאר עם דמיונות מפריעים ומעכבים בתוך מסך המוח שלו).

פעולה זו של "בירור הרוח הרעה מן הטובה" – משמעותה בירור פנימי.
מי אני? עם מי ומה נמצאת ההזדהות שלי? מה רצוני להיות? להיכן שייכת נפשי?
אדם נמשך להקשיב לשירים שהוא מקבל מהם חיות כלשהיא.

מדוע? מה מטרת החיות?

אז ככה: לפי היהדות – מטרת החיות שמקבלים מההאזנה לשירים היא –
התחזקות פנימית בבניית הנקודות הטובות בנפש לשם התקרבות לה', ורבנו כותב על כך בתורת "אזמרה" (רפ"ב) המפורסמת:
"האדם עצמו, צריך לדון עצמו לכף זכות, ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, כדי לחזק עצמו... אדרבא יחיה את עצמו, וישמח נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו; שזכה לעשות מימיו איזה נקודה טובה.
וכן יחפש וילקט עוד הנקודות הטובות, וע"י זה נעשים ניגונים, בחינת מנגן בכלי זמר, שהוא בחינת שמלקט הרוח הטובה מן הרוח נכאה, עצבות הרוח.
והכלל, כי נגינה דקדושה היא גבוה מאוד, כידוע.
ועיקר הניגון נעשה ע"י בירור הטוב מן הרע, שע"י זה נעשים ניגונים וזמירות, ועל כן, ע"י זה שאינו מניח להפיל את עצמו, ומחיה את עצמו, במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות, ומלקט ומברר לו הנקודות הטובות מתוך הרע והפסולת שבו כנ"ל, ע"י זה נעשים ניגונים כנ"ל, ואז הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'... ומחיה ומשמח את עצמו בזה כי בוודאי ראוי להאדם להגדיל שמחתו מאוד בכל נקודה ונקודה טובה מקדושת ישראל שמוצא בעצמו עדיין".

אז מה היה לנו שם? (האדמו"ר הגש"ש):
פעולת הניגון דקדושה בנפש – מטרתה, כאמור, לעורר את המידות הטובות (=הנקודות שבאדם, שהיו בהסתר אפילו מהאדם עצמו).
לכן כשאדם שומע ניגון טוב ממנגן כשר (אחד כזה שמעורר רצונות כשרים), אזי מתעוררות אצלו אותן מידות כשרות שבנפשו, שהיו חבויות, ויכול ע"י זה להתעלות למדרגות רצון גבוהות יותר, לתקן מידותיו, להרגיש שמחה רבה יותר – משום שנדבק בבוראו, מקור כל התענוגות.

הסיבה שהניגון פועל דייקא על הלב היא משום ששם הוא משכן הרוח והעיקרון שפועל הוא לעורר רוח רוחנית פנימית ע"י רוח גשמית (גלי הקול) מקיפה.
מנגן רש"ע מעורר בהמיות. מנגן כשר מעורר אלוקות.
אפשר לשפוט לפי התולדה.
ואם זה "סתם"? – מ"סתם" הלב נ"סתם".

אצלנו ביהדות אין "סתם, בשביל הכיף, להעביר ת'זמן".
ביטויים אלו הם מכבסת מילים (מיובאת מהמערב הנבוב) לשעמום, ריקנות, וחלל פנוי (זמן פנוי?) בנפש.

כי אצלנו בתורה – הנגינה והשירה אינם "אמנות".
השירה אצלנו אינה דבר שמטרתו איזה אסטתיקה ונוי חיצוניים ושטחיים, כדי לעורר ריגוש רגעי ונשכח, אלא אצלנו הנגינה היא סוג של חכמה (כפי שהוסבר בפרק א'), שתפקידה לעזור להאדם לתקן כוחותיו, להשתמש בהם בתבונה לשם חיבורם אחד אל השני – וכולו כקומה שלמה להתעלות ודבקות בבוראו. {מרגש, הא? חכו, זה רק מתפתח...}