מהותו ונחיצותו של לימוד אמונה

נפתח בשאלה: מי אמר שצריך ללמוד אמונה? יותר מכך, נראה, כי ישנה אצל חלק מגדולי ישראל בדור האחרון, הדרכה נגדית שאין צורך בלימוד אמוני מעמיק - אלא שיש להאמין אך ורק "אמונה פשוטה"[2] בה'. כמו כן נטען כנגד לימודי האמונה, שיש כאן "ביטול תורה באיכות" ומדוע לא להסתפק אך ורק בלימוד ש"ס ופוסקים?

על מנת לענות על שאלות אלו, ננסה לנסח מספר שאלות נוספות שיעמדו בבסיס הלימוד ויעזרו לנו להבין אל נכון את מהותם ותפקידם של לימודי האמונה.
ראשית נשאל: מהי אמונה? האם אמונה צריכה לימוד במובן העיוני? מהו היחס הנכון בין לימודי גמרא והלכה ללימודי האמונה? מהי מטרתם של לימודי האמונה? האם מגמת הלימוד היא לעזור לנו ללמוד יותר טוב גמרא או הלכה או לתת מוטיבציה ללימודים אלו או אולי משהו אחר לגמרי?
נתחיל מהשאלה האחרונה, קשה לתת כאן הגדרה מדויקת, אך נראה ע"פ מקורות שונים (למשל: "רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם - למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומידבק בדרכיו" – ספרי עקב) כי באופן הבסיסי ביותר מטרת לימודי האמונה היא יצירת "מפגש" של האדם עם רבש"ע דרך נשמתו שלו, וזאת, במובנה הרחב – נשמתו האישית הלאומית והתורתית. לימוד האמונה פועל על האדם ומראה לו כיצד להיפגש עם הרצון של רבש"ע, מלמד אותו את מובנה של הדבקות בה'. לימוד האמונה מפגיש את האדם עם המדרגות היותר פנימיות שקיימות בחיים. זהו חלק מיוחד בתורה - כמו שישנה סוגיה – "שור שנגח את הפרה", יש סוגיה שנקראת "דבר ה". ו"דבר ה'" זו סוגיה שצריכה לימוד... כריית האוזנים ולימוד כיצד להאזין לדבר ה' זהו חלק שלם של תורה, חלק מיוחד שנקרא – "דעת אלוקים" - ידיעת ה'.

ללמוד אמונה מובנו להיפגש עם רבש"ע. לפתח ולשכלל את הנטייה האמונית הטבעית שיש בקרבנו פנימה. לעבד את הצימאון לאל חי ולחפור את האפיק בפני ביטויה של הנשמה. לעזור לאדם להתכוונן ולקלוט את דבר ה', להסיר את החסימות והמסכים בנפשו ולקנות את הגישה הראויה לקראת הפגישה, להיות "תלמיד הגון" ואז להיכנס לביהמ"ד. ע"י הגישה הראויה לזכות לכוון לאמיתה של תורה, לכוון לאמיתה של תורה, זה ללמוד תורה בקדושה ולראות את רבש"ע מתגלה כנותן התורה. "אנא נפשי כתבית יהבית".(שבת קה.)
בכל נושא אפשר להיפגש עם שורש הדבר ואפשר להיפגש עם הגילוי שלו. כשאני לומד את הדין במקרה של "שור שנגח את הפרה" (בבא קמא פרק ה') - רבש"ע מדריך אותי כאן, במקרה הספציפי הזה מה לעשות, אבל לברר את מהותה של אותה פגישה עם רבש"ע דרך הסוגיה בגמרא לשם כך אני זקוק ללימודי האמונה, לצורך בירור עצם המפגש עם רבש"ע דרך התורה.
איך זה קורה? כשבא אלי מקרה של שור שנגח את הפרה, אני אומר – כך וכך הדין ואני מכוון לאמת, אז המסקנה הזאת, החותם המעשי הזה, אומר שהמהלך שעשיתי נכון. הלימוד ההלכתי נותן לי את ה"כלי". הלימוד האמוני נותן לי את ה"אור". כשאני לומד גמרא, אני בונה לי את הכלי, אני "סוגר מעגל חשמלי". אך האם הנורה תדלק או לא, האם התורה תעשה עבורי "סם חיים" או "סם מוות" ח"ו, זה תלוי בגישה הכללית שלי לתורה, זה תלוי באמונה שאני לומד. בגישה שלי לתורה.

מהו בעצם לימוד הגמרא? אני מסרטט את צורת הסוגיה במוחי, בונה את גדרי הדין, מגדיר את גבולות המקרה, חושב על תכלית המקרה הזה? – מה אני בעצם עושה כאן? בתהליך זה אני מחבר מציאות חומרית, זמנית, שולית, לרצונו של רבש"ע, הנצחי, הקיים, המוחלט. האלוקי. (מהר"ל, תפארת ישראל פרק יא') ולכן נוצרו כל אותם פרטי הפרטים של ההלכות. זה מה שאנו עושים בד"כ רוב הזמן. רוב הזמן אנו עוסקים במלאכת החיבור הזאת אל הנצח, אבל בלימוד האמונה אנו עוסקים בעצם הנצח, מהו החיבור הזה ומה מובנו? מה הדבר שאני עושה בעת לימוד הגמרא? מה המשמעות? מה העיקרון? איך העניין הפרטי של "השור והחמור" קשור למושג הכללי של הדבקות באלוקים. וזה מתרחש ע"י לימוד האמונה משום שמה שאני, כולי, נהיה יותר עניו, אז דבר ה' מופיע יותר בי וממלא אותי. ואחר כך כשאני לומד שוב את הסוגיה, אז הסוגיה הזאת, אני נפגש איתה כדבר ה'. פחות פניות שלי, פחות מסכים, פחות חיצוניות, אלא דבר ה' יכול להופיע יותר בי. ממילא גם הסברות שלי ל"שור שנגח את הפרה" יהיו מכוונות יותר לאמיתה של תורה. זה מה שכתב התנדב"א והובא ב"מסילת ישרים" בפרק יט: "כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומתאווה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכנוס גלויות זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו'. ולכן גם יכולתו של אותו ת"ח לכוון לפרטי ההלכות גדלה.
ישנה פנימיות התורה וישנם אברי התורה וכולם שייכים לאחדותה של תורת ה' תמימה משיבת נפש, כל מה שאנו לומדים בהלכה ובגמרא זה אברים, כלומר איך היסוד הפנימי הליבי מתרחב ומתפשט. זה מה שלימוד אמונה עושה, הוא עוסק בלהטמיע בקרבנו את מה שאנחנו עוסקים בו. כשאנו עוסקים בגמרא, בהלכה, אנו עוסקים בדבר ה' באופן אינסטינקטיבי כיצד? אני קישרתי את פרה הזאת שאני לומד עליה למציאות אינסופית. בלי לדעת כלל שקשרתי אותה. איך? פסקתי את הדין שלה. אמרתי – "כשר", "טרף", "מותר", "אסור". כשפסקתי הלכה בעצם הפכתי את המקרה הספציפי הזה, הכביכול לא חשוב מצד עצמו, הפכתי אותו לביטוי של משהו אלוקי. כשאני לומד אמונה אני מברר איזה ביטוי אלוקי צריך להופיע במקרה הספציפי הזה שאני בררתי.
בלימוד הגמרא אנחנו עושים עבודה, צוברים הרבה ידיעות, כמו שרשרת עם חרוזים. כל ידיעה שלנו, כל מקרה שלמדנו אנחנו מוסיפים עוד חרוז, עוד חרוז, פתאום אנחנו רואים שלפנינו אין אוסף חרוזים, אלא לפנינו ישנה שרשרת... אלו הם הלימודים האמוניים, הכלליים, הם נותנים ,את התוך, את המשמעות, את המגמה. הם נותנים לא רק את הכמות של הידיעות, אלא מגבירים באדם את היסוד האיכותי. ככל שאדם לומד יותר אמונה, ממילא השקידה שלו בגמרא, בהלכה, גדלה, כי דברי תורה פרים ורבים. ולימודי אמונה, כך כותב הרב קוק זצ"ל ב"אורות התורה", הינם המשקה, והלימודים ההלכתיים הינם המאכל. התפקיד של המשקה הוא לפרק את המאכל ולהביא את האנרגיה לכל חלקי הגוף. אולם אם האדם רק אוכל ולא שותה - זה לא בסדר.

לימוד אמונה לא מועיל לאדם בנקודה פרטית, ללימוד אמונה יש מעלה גדולה מאוד, במה שהוא מקנה לאדם את הגישה הכללית לתורה. לא רק באופן פרטי, בהגברת המוטיבציה - אלא הוא מקנה את העמדה הנפשית הנכונה - כשאני אלמד תורה המגע שלי עם דברי התורה יהיה הרבה יותר מבורך - גם עבור הנפש שלי וגם עבור התורה. זה נקרא לימוד לשמה, כמו שמרן הרב זצ"ל מברר ב"אורות התורה" (פרק ב' סע' א') את הגדרת לימוד תורה לשמה בכך שאדם לומד תורה לשם התורה. להאדיר ולשכלל את התורה. התורה בנויה מאותיות, לאותיות התורה ישנה חיוניות. מעין "אטומים רוחניים" גם בנשמה שלנו יש אותיות והמפגש שבין חלקי הרוחניות שבנשמה ובין חלקי החיונויות של אותיות התורה יוצרות את אותה הפריה. (אורות ארץ ישראל פסקה ז') האדם מישראל קולט את אותיות התורה המעוררות את אותיות נפשו הפנימית, הוא רוצה להיות כזה, הוא מתרומם וגם התורה מתגדלת ומתברכת.
לימודי אמונה לא רק מקנים לאדם גישה לתורה, אלא שעל ידי הלימוד שאדם לומד מתחולל באדם איזה שהוא שינוי פנימי. בספר ה"כוזרי" מתברר ש"להאמין בדבר" פירושו לחיות אותו (מאמר א', יא') כלומר לשכלל ולהופיע אותו בחיים, האמנה בדבר פירושה הוצאה מן הכוח אל הפועל, אני מאמן - כמו האומן את יצירתו וכמו האומן את חניכו, וכמו המקיים הנאמן את הבטחתו. וכן כוונתה של המילה "אמן" בתפילה היא: שהמברך אומר דבר אמת ושיאמנו דבריו במהרה. כשאני מאמין, אני חושף ומגלה ומנביע את פנימיותי, ומכיוון שנקודת היסוד שלי היא 'נשמה שנתת בי טהורה היא'. ממילא, ככל שאני יותר משכלל ומגדיל את ה"נשמה שנתת בי טהורה", ממילא היא יותר מופיעה בי - זו עוד מדרגה מצד הקדושה של האדם. יש בכוחו של לימוד אמונה, של פנימיות התורה לחשוף באדם את נקודת הקדושה שבו. זהו המפגש עם רבש"ע דרך נשמת האדם.
רוב הדברים שהזכרנו עד כאן, התייחסו למישור של היחיד מישראל של "פלוני ואלמוני". אך כיצד לימוד אמונה קשור גם לתקופה, לדור, לחברה?

על אליה הנביא נאמר "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג') כל דור ודור זוקק את התשובה המיוחדת עבורו. אינו דומה דור באי הארץ לדור המדבר. הילקוט שמעוני (רמז תשס"ג) מסביר כי סמוך ליצ"מ, נצטווה משה רבנו להכות בסלע ("והכית בצור!") על מנת שיוציא מים, אך בסוף בשנת הארבעים אסור היה לעשות כך אלא רק "ודברתם אל הסלע". והרחיבו בסוגיה זו הפרשנים.

"ועד דור ודור אמונתו" - בכל דור ודור האמונה האלהית שרבש"ע מאמן את בה את עולמו, מופיעה באופן שונה, ואינה דומה צורת האמונה של ימינו לימי בית שני וכך הלאה...
"דור לדור ישבח מעשיך" – גם במובן של להשביח אותם, בכל דור ודור ענייני האמונה מתחדשים. וזאת משום שהתורה היא פרה ורבה. התורה מתחדשת. אין הכוונה שצורת האמונה שונה לגמרי, אלא שישנו שינוי בדגשים, שינוי הכרוך בתפקידו של הדור הזה במסגרת שכלולו של העולם. למשל, עבודת הקורבנות מול התפילה בבית הכנסת. (כוזרי מאמר א) מרן הרצי"ה זצ"ל היה אומר שאדם שרוצה לדבר לדור אך לא עושה זאת בתוכן ובסגנון המתאימים לדור, דומה לאדם המנסה להסביר לתורכי בשפה היפנית.
זוהי עוד מדרגה נוספת שקשורה להופעה של התורה בדור. כשתורה צריכה להופיע בדור, היא צריכה להופיע בהתאם לדור. כאשר אנו רואים שענייני אמונה המוסברים באופן שטחי, לא מתיישבים על ליבם של בני הדור, וכפי שניתן לראות שהמחלה העיקרית של הדור שלנו היא כפירה וחילון הנובעות מכוח המחשבה העיוני מחשבתי, ממילא התרופה למחלת הדור הספציפי שלנו היא לימוד עיוני, שיטתי של ענייני אמונה. אין הכוונה כאן אך ורק כדי "לפתור בעיות" אלא שהצורך של התורה להופיע במציאות בגדלות דורש שכלול של לימוד התורה. תורת ארץ ישראל מופיעה באופן שלם. ותורה שמופיעה באופן שלם – כוללת לימוד עיון, בקיאות, תנ"ך, מדרש, אגדה, שירה, קבלה, תורה הכוללת כול. את הכול צריך ללמוד ולדעת. "תורה חוזרת ללומדיה", תורה שחוזרת לארצה ולתפארתה ועל כן אין היא יכולה להופיע באופן מצומק של דרושים בינוניים ופילוסופיה רצוצה (אגרות ראי"ה ח"א רמ') אלא כתורת חיים תמימה ומשיבת נפש.
מעשה וטען הרדב"ז זצ"ל בפני הרב קוק זצ"ל כי מספיקה לו אמונה פשוטה כמו של סבתו ואין צריך ללמוד זאת כ"כ באופן עיוני, ענה לו מרן הרב קוק זצ"ל כי אומנם סבתו הייתה אישה כשרה וצדקת אך להנהגת כלל ישראל לא מספיקה אמונה פשוטה כמו לסבתו". (ראה את הסיפור בחוברת "שלושה באלול")

נסביר קצת יותר את תפקידם של לימודי האמונה, המציאות בנויה ממדרגות ולכל מדרגה במציאות יש את התכונות שלה. לימודי אמונה הם לימודי הלב, לימודי המוח. אלו תאי היסוד של הקיום, מה שכולל את כל מחזור החיים של האדם, וישנם לימודים אחרים שהם בבחינת האיברים - הכליות, הטחול, הריאות וכו'... כל איבר והתפקיד שלו, אבל עיקר חיותו של האדם היא הנפש המזרימה את הדם בגוף. "כי הדם הוא הנפש" ואם היו דורות רבים שבהם למדו אך ורק את "תורת האיברים" –התורה המעשית, אך לא את "תורת חובות הלבבות" את חיוניות התורה, אז "זועק" על כך ספר הזוהר. על אותם ש "עבדין לאורייתא יבשה" (תיקוני זהר, תיקון ל' ד"ה נתיב תנינא) – אותם שהופכים את התורה להיות יבשה, ואז כאשר העולם יוצא מחשכת ימי הביניים של שליטת הדת הנוצרית, אל עבר הקדמה, התורה מזוהה עם החידלון והמוות, עם הניכור לכל גילויי יצירה, עם הקיבעון וההתאבנות ועם דיכוי כוחות החיים. כל זאת בגלל שלא נלמדו במהלך אותם הדורות לימודי האמונה ולכן לא הייתה אותה ההתחדשות והפריה של לימודי האמונה ועל כן כל מה שנשאר לאנשי הדת לעשות לנוכח הכפירה והחילון המתפרצים בדור הוא לאיים, להפחיד, לקטרג, להלחם, ולהיאבק בצורה מרירה וצינית על דעותיהם.

וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל (אגרות הראי"ה ח"ב רלב-רלג) "והדור הזה הלקוי כל כך במחלת הכפירה, שהיא רפיון האמונה, האם אין לנו יסוד לומר שלתשועתו אנו צריכים להרבות בתורת האמונה? וכל זמן שהאורתודוקסיה אומרת בעקשנות דוקא, לא, רק גמרא ופוסקים לבדם, לא אגדה, לא מוסר, לא קבלה ולא מחקר, לא דעת העולם ולא חסידות, ועם כל זה אנכי אחזיק את מלחמתי נגד כל הקמים עלי מעברים; הרי מדלדלת את עצמה. וכל האמצעיים שהיא לוקחת בידה להגן על עצמה, מבלי לקחת את סם החיים האמתי, אור התורה בפנימיותה, הם לא לעזר ולא להועיל. והיא מתמלאה ע"י זה בקצף אין-איל, ומתמלאה מחשבות של משטמה ומדנים, גם בינה לבין עצמה. וכחה הולך וכשל"...ומזה באה התוצאה של הצמצום המקוצף, שכל תיקון עולם, וכל כח חיים מתגלה, הכל הוא נראה לה כבא לבלע אותה, להוריד עז מבטחה"

ונסיים בדברי מרן הגר"א שפירא זצ"ל, לג' אלול, יום פטירת מרן הרב קוק זצ"ל (אשר ראו אור בספרו "עת לכל חפץ":
"הרב זצ"ל הורנו שלימוד תורה חייב להיות משולב בלימוד אמונה...ויסוד לדבר בדברי הגר"א שציווה שילמדו בספר הכוזרי הראשון שהוא קדוש וטהור ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלוין בו." (תוספות מעשה רב דף כא )....(שם, מא')
"כדי שאמנם יוכלו חכמים לפתור את בעיית הדור, אין זה מספיק שהם יהיו בקיאים בשו"ע. כדי לפסוק הלכה בנושאים אלו צריך לאסוף את כל מה שכתוב בתורה - גם בבבלי וגם בירושלמי, גם במדרשים, גם בזוהר, ומתוך כל זה להכריע כיצד לנהוג. זה תחום שקשור רבות גם לחלק האמונה בתורה. כך הוא בכל דור ובמיוחד בדור האחרון שהסיבוכים והבעיות שבו הם כ"כ רבים. זה דור שרשעים וצדיקים משמשים בו בערבוביא. גלות וגאולה משיקים זה לזה ויש צורך להכריע בין אחדות לפירוד ולפתור תסבוכת גדולה של בעיות בכל יום ויום....(שם לד-לה)

בהצלחה רבה בלימודכם!