חינוך אמיתי בתקופה לא אמיתית- חלק ג

במאמר הקודם נגענו בעיקרון מהותי, בדבר התייחסות או התעלמות מהאמת.

על פי דבריו של רבי נחמן (במעשה מחכם ותם), כפירה באמת נובעת מחולשה מהותית ביכולת לקבל אותה.

הדבר נכון גם בהקשר לתפיסה הפוסט מודרנית, שאינה מקבלת אמת מוחלטת. מקורה של תפיסה זו הוא בטראומה והשבר הערכי של החברה המודרנית, שהביא למצב בו אין לגיטימציה לדבר על אמת, הנתפסת כמהות מסוכנת, היכולה להוציא מהאנושות בעיקר רע.

על פי תפיסה זו, לכאורה גם לא לגיטימי לדבר על לימוד של תורת אמת ואף לא על חינוך לערכי אמת.
עם זאת, ראיה שהיא אמונית, תחפש גם את ה"אמת" והשורש של תהליך זה. באיזו נקודה הוא נוגע גם בעיקרון אמיתי?
העיקרון האמיתי שבתהליך זה, הוא חשוב ביותר, וניתן לחלקו לשני חלקים המשלימים זה את זה.

העיקרון הראשון: אמנם האמת קיימת, אך תמיד האדם יתפוס אותה בצורה חלקית, מעצם מהותו כאדם. אדם יכול להתאמץ ולתקן את עצמו על פי האמת, אבל תמיד יהיה בו גם מימד אנושי של חטא (מלשון החטאה), או של חוסר אמת. ועל כן, האדם נמצא תמיד בתשובה ובתיקון, ואף פעם לא נבטא בשלמות את האמת המוחלטת.

כאשר האדם מזדהה באופן מוגזם עם האמת אליה הוא שואף, כבר אין מקום לתשובה אמיתית.

העיקרון השני: לעתים, המפגש בין האדם והאמת בהחלט יכול להיות מסוכן. לדוגמה ניתן להתבונן במעמד הר סיני, בו המדרש מספר שפרחו נשמותיהם של בני ישראל מעוצמת המעמד, או במעשה בארבעה שנכנסו לפרדס, בו רק רבי עקיבא הצליח לצאת בשלום.

ולכן יש חשיבות מכריעה לדרך בה יפגוש האדם את האמת, ככתוב על רבי עקיבא, ש"נכנס בשלום" ולכן "יצא בשלום".

אם נחדד זאת בהעמדת שאלה, נאמר בעצם שהשאלה היא לא האם יש או אין אמת, אלא השאלה המדוייקת יותר היא: האם האדם יכול לקבל את אותה אמת, ויחד עם זאת ולהישאר "בחיים" בכל המובנים.

אם נחזור לסיפור מעמד הר סיני המופיע בספר דברים (פרק ה'), שאולי מבטא יותר מכל מפגש של אמת מוחלטת עם האדם, נמצא תיאור מפתיע של תהליך, שלכאורה הוא אינו "חינוכי" וראוי לפי התפיסה החינוכית דתית הרווחת, אך לפי המתואר, מדובר בתהליך חשוב מאין כמוהו.

משה מתאר מצב בו בני ישראל "נשברים" מהמפגש פנים אל פנים עם ה', ומבקשים שהמפגש יפסיק, וימשיך רק עם משה:
וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי.
וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ?
כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי?
קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ

לכאורה מדובר בשיא החוצפה, ובשיא כפיות הטובה. ה' נמצא במפגש פנים בפנים עם בני ישראל. אם כן, מי שמם להפסיק מפגש זה? לכאורה, שיאזרו כוחות ויתאמצו להמשיכו, עד שה' או משה יסיימוהו!

אך לא כך תופס זאת ה'.
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ.

ה' תופס דברים אלו כטובים. ויותר מכך. ה' מאחל שעם ישראל ילך בדרך זו בעבודתו:
מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו?ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם.
לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם

דווקא בשיא המפגש האנושי עם האמת, יש לדעת גם היכן לעצור, ולהתמקם. יש לדעת מתי לשוב לאוהלים, לחיים הפשוטים. בייחוד כאשר מדובר בהדרכה לציבור.

גם בסיפורם של הארבעה שנכנסו לפרדס, רבי עקיבא היה היחיד שיצא, ובשלום. על שאר הנכנסים לא כתוב כלל שיצאו, ואולי זה חלק מחוסר האיזון שלהם.

ולעתים, הדרך החינוכית הדוחפת להתקדמות ולהתקרבות לאמת, משקיעה חשיבות רבה בעליה במעלה ההר, אך אינה מתייחסת מספיק לשאלה (הלכאורה חצופה, אך בעצם מהותית) מתי גם יש לעצור ולהתמקם, בבחינת "שובו לכם לאהליכם". לפחות בין עליה אחת לרעותה.

לסיכום, תפיסה בה אין לגיטימציה לאמת מוחלטת, כמו התפיסה הפוסט מודרנית, מחביאה בתוכה גם גרעין של אמת, והוא, שהאדם, ואף העולם, מנסים באמת להתקדם אל האמת, ואף להיות "כלי" בו תוכל האמת להתבטא, אך תהליך זה הוא תהליך שאינו נגמר.

לנקודת אמת זו ישנן השלכות חשובות לגבי לימוד תורת האמת על ידי האדם, ובנוסף, לגבי תהליכי חינוך ערכי ואמיתי.