האם הכלים בימינו בולעים?

בשבועות האחרונים התפרסמו פסקים שונים לגבי החיוב הפרדה בכלי נירוסטה בין בשר לחלב. על מנת לעשות סדר, נביא בקצרה את עיקרי הדיון (המאמר המלא פורסם בגליון אמונת עיתך 101, תשרי תשע"ד).

במקרים רבים, איננו מבינים את עומק טעמם של איסורי התורה, אך נראה שבימינו, נושא "בליעת הכלים" הוא נושא חריג בתדירותו היומיומית ובנפחו התורני, כשבעצם, הרלוונטיות שלו נתונה בספק. כמעט כל בר בי רב הלומד הלכות תערובות מעלה בדעתו את השאלה: האומנם יש בליעה בכלים של ימינו?! אך מעטים העלו תמיהה זו על הכתב וניסו לבררה עד תום.

להכרעה בשאלה זו השלכות על תחומים רבים

במטבח הכשר: ייחוד כלים לבשר וחלב, ייחוד כלי פרווה, דיני מאכלים שהתבשלו בכלים חלביים/בשריים ועוד.

כפתיחה לדיון ההלכתי יש להבין, כי מוסכם על דעת כולם שהסיבה שאסרה התורה את השימוש בכלים שבלוע בהם מאכל אסור, היא בגלל הטעם הבלוע בדפנות הכלי. טעם זה עלול להיפלט לתוך המאכל המתבשל בו ולתת בו טעם אסור. כמו כן, אין מחלוקת על כך שאיכות חומרי הגלם המרכיבים את הכלים השתנתה מאז ימי קדם, ובהתאם לכך, השתנתה גם כמות הבליעה והפליטה מהכלים (שבעבר עלולה היתה להגיע ל15%-20% מהמאכל), ובוודאי שבכלים האיכותיים שלנו לא מורגש כלל טעם לוואי מן הטעם הבלוע בכלי.

הדיון ההלכתי נסוב סביב השאלה: האם אחר שאסרה התורה את הכלים, עדיין ניתן לבחון את מידת הבליעה ונתינת הטעם במאכל ביחס לכל כלי, או שמא התורה קבעה כללים אחידים שאינם ניתנים לשינוי הגורמים לאסור את כל הכלים. אם אכן קבעה התורה כללים ברורים, יש לברר מהם גבולות קביעה זו: למשל, האם יש לחשוש לאיסור רק במציאות של לכתחילה ביחס לשימוש בכלים, אבל מאכלים שכבר התבשלו בכלים אסורים לא ייאסרו כאשר אין בהם טעם אסור בפועל, או שבכל מקרה גם המאכלים שהתבשלו בכלים אלו ייאסרו.

ראיות המוכיחות לכאן או לכאן מובאות בכל הש"ס, אך סוגיית המפתח לשאלה זו נמצאת בדיון קדום בין הראשונים ביחס לכלי זכוכית. הדיון מתחיל במחלוקת הראשונים: דעת הראבי"ה היא שמכיון שאנו רואים שכלי זכוכית הם חזקים וחלקים, יש להתייחס אליהם כאילו אינם בולעים. לעומתו, לדעת רבינו יחיאל אין לנו להעלות סברות מעצמנו בעניין זה, ומאחר וכלי זכוכית נעשים מחול, בדומה לדרך עשיית כלי חרס העשויים מאדמה, עלינו להתייחס אליהם ככלי חרס שאסרה התורה והכריעה שאין אפשרות להכשירם.

ההכרעה ההלכתית בסוגיית כלי זכוכית ברורה. השולחן ערוך (או"ח סי' תנא) הכריע שיש להתייחס לכלים אלו ככלים שאינם בולעים, והרמ"א חלק עליו והכריע שיש להחשיבם ככלי חרס. ועדיין, ההשלכה של הכרעה זו לסוגיית הכלים בני ימינו אינה ברורה: יש שכתבו שגם לדעת האשכנזים הנוהגים כרמ"א, כלי ימינו יהיו מותרים מפני שהרמ"א לא החמיר באופן עקרוני אלא חשש לזיופים ולכלים באיכות ירודה שהיו מצויים באותו הדור (עיין שדי חמד, אסיפת דינים, מערכה ה אות כא). יש הסבורים שדברי הרמ"א מכוונים לפסח בלבד שבו מאכלים נאסרים גם כאשר לא מרגישים בהם טעם, אבל לגבי הלכות בשר וחלב גם הרמ"א יודה שכלי זכוכית אינם בולעים (עיין כנסת הגדולה יו"ד סי' קכא ס"ק כה ועוד). לעומת זאת, יש שכתבו שגם לפוסקים כשולחן ערוך יש לאסור כלים בני ימינו מפני שכבר נקבע בהם מנהג לאסור ומנהג זה מחייב. בנוסף לכך, פסק שכזה עלול להביא לקלות ראש ולטעויות גם בשאר דיני ההפרדה בין בשר וחלב.

למעשה: אחר בדיקות מדעיות שנעשו בכלי נירוסטה, חיווה הגר"ד ליאור את דעתו שיש להחשיב כלי נירוסטה כאילו אינם בולעים, וממילא בכלים העשויים מחומר זה אין צורך בכלים מיוחדים לבשר ולחלב. יש לציין שהגר"ד ליאור לא רצה לקחת את כל כובד המשקל של פסק זה על כתפיו, והתנה זאת בכך שפוסקים נוספים יצטרפו לפסק זה. בכל מקרה, אין כל ספק שדעתו ייחודית, ורוב הפוסקים נהגו לאסור כלים אלו. אמנם, במקרים שיש בהם ממחלוקות נוספות, רבים מהפוסקים (הגר"מ אליהו, הגרש"ז אויערבאך, הגר"א לבנון ועוד) צרפו גם את הנתון הנ"ל (שכלים בני ימינו אינם בולעים) לשקלול הנתונים ונטו להקל במקרים שכאלו.