האם פיקוח מחרקים הוא למהדרין בלבד?

הרב יצחק דביר הוא מרבני כושרות.

לאחרונה התעורר מחדש הדיון בצורך לבדוק ירקות ופירות מחרקים קטנים שעל גביהם. דעת המתירים יוצאת מנקודת הנחה שמדובר בנגיעות חדשה שהתגלתה בדורנו בזכות אמצעים טכנולוגיים המאפשרים גישה וחזות טובה יותר של החרק, וכחיזוק להיתר הם מעלים את השאלה: האם יתכן שאבותינו נהגו שלא כדין ואכלו חרקים?.

כדי להתייחס לשאלה זו בצורה ראויה, יש לצאת לבירור הלכתי והיסטורי שיענה על השאלה הבסיסית – האם באמת מדובר בבעיה חדשה?

- האם היה ידוע על נגיעות בעבר?

כל המעיין בדברי הפוסקים במהלך הדורות ימצא אזהרות ביחס לנגיעות בירקות ובפירות שונים. כך למשל הזהיר הפרי חדש, שעל גבי החסה והכרוב מצויים חרקים קטנים ורבים, והוא קובע שבחלק מעונות השנה אין כלל אפשרות לאוכלם. גם בשאר ירקות העלים היתה מוכרת בעיית הנגיעות הרבה: כך למשל העיד הבן איש חי על עצמו, שמעולם לא אכל נענע. אזהרות דומות מצאנו גם לגבי הקטניות: השל"ה הקדוש העיד שפעמים רבות הוא פסל לשיווק בעירו את כל האורז בגלל הנגיעות שהייתה בו. כך גם נמצא ביחס לזיתים, תמרים, גודגדניות, פטריות, פטל, עלי גפן וסלק (הבן איש חי כותב, שפעם אחת בשנה הוא מעלה עלי סלק על שולחנו - בראש השנה לצורך הסימנים, וגם אז הסלק הוא בבחינת 'לראותם בלבד'). ואפילו לגבי תותים מעיד המהרח"א שבארם צובה גזרו ואסרו את אכילתם בשל הקושי בבדיקתם, וכך אנו מוצאים גם בקהילות נוספות.

אם כן, אין זו סוגיה חדשה, אלא בעיה נושנה ומוכרת, המלווה אותנו מזה דורות.

- האם אסרו גם חרקים קטנים כמו שאוסרים כיום?

בימיו של בעל החכמת אדם עלתה טענה שיש לאסור את השימוש בחומץ משום שכאשר נתבונן בזכוכית מגדלת נגלה שכל החומץ עשוי מתולעים. טענה זו נדחתה על ידיו בשתי ידים, שהרי "לא ניתנה התורה למלאכי השרת", ואם נעבוד בצורה כזו נצטרך לאסור את אכילת כל המאכלים שעליהם מצויים חיידקים. אולם למעשה, החכמת אדם אסר את השימוש בחומץ כמו שהוא – משום שבהתבוננות אל מול קרני השמש - גם בלא זכוכית מגדלת - ניתן לגלות תולעים קטנות ביותר, והבעיה שתולעים אלו היו קטנות כל כך, עד שיש שכתבו שאפילו סינון בבד עבה אינו מועיל כדי לנקות את החומץ.

בנוסף, במקרים רבים העידו על זיהוי תולעים קטנות ביותר רק אנשים בעלי חדות ראיה מיוחדת. כך מעיד השל"ה הקדוש, שרק כשהגיע לפראג נתוודע לנגיעות הקיימת באורז, מציאות שלא הייתה מוכרת וידועה בעירו הקודמת, משום שרק חדי ראיה מצליחים לזהות אותן. בארם צובה למשל, התעורר פולמוס נרחב כאשר לאחר שנים רבות שבהם נהגו לאכול עלי גפן, נמצאו על גביהם תולעים דקות מאוד. הפוסקים מעידים שבהתבוננות ובעיון רגיל קשה למצוא את החרקים על עלים אלו, ורק הבקיאים בכך הצליחו לזהותם, בשורה התחתונה, בית הדין של ארם צובה פסק לאסור את אכילתם של עלי הגפן מאותו זמן ואילך.

לאור כך כותב החתם סופר ובעקבותיו מכריע גם המשנה ברורה, שלמרות שבין מיני המרור השונים החסה הוא המין המובחר ביותר מבחינה הלכתית לאכילת מרור, כאשר אין בנמצא אנשים יראי שמים הרואים היטב ומכירים את דרך הבדיקה הטובה של עלי החסה, עדיף להקל ולאכול ירק אחר מרשימת סוגי המרור, ולא לאכול חסה שלא נבדקה בדיקה כנדרש מתולעים.

המסקנה העולה מהדברים היא, שזכוכית מגדלת אינה כלי עזר רלוונטי כדי לזהות תולעים, אך בהחלט יש מקום לבדיקה של אנשים היודעים איך וכיצד לחפש את התולעים הקטנטנות שאינן נראות במבט רגיל לרוב העולם.

על פי עיקרון זה פועלות מעבדות הכשרות בדורנו. הן אינן משתמשות לצורך הבדיקה בזכוכית מגדלת או בכל אמצעי עזר מגדיל אחר, אך הפירות והירקות נבדקים על ידי אנשים יראי שמים שהתמחו בזיהוי החרקים השונים ויודעים מה הם מחפשים ואיפה בדיוק. למען האמת, אין צורך במעבדה מיוחדת לבדיקות שכאלו. האמצעים לבדיקת מציאות חרקים בתוצרת חקלאית נמצאים בכל בית בישראל - הבעיה היא שכדי לזהותם יש צורך במומחיות ובלימוד יחד עם סבלנות המאפשרת לבחון כל פרי במתינות ובנחת.

- האם במהלך הדורות בדקו לעומק או שמא אסרו רק מה שראו על גבי הפרי?

במקורות שהובאו לעיל אכן ניכרת הטרחה המרובה והמאמץ שנעשה בכדי לזהות את החרקים. אך לא רק השקעה של זמן היתה בכך - אנו מוצאים מקרים בהם זיהוי החרקים נעשה תוך שימוש בתאורה שונה או על גבי רקעים אחרים. כך מספר נכד דודו של המהר"ל בספרו דמשק אליעזר, שהחרקים שלא היה ניתן לזהותם על גבי העלים עצמם, זוהו כאשר ניערו את העלים על גבי בגד שחור שעליו צבעם היה בולט יותר. בספר בן אברהם מסופר שבאופן זה זיהו נגיעות שהיתה קיימת בפטריות. בנוסף, בפוסקים רבים הוזכר זיהוי של חרקים על ידי בדיקת עלה הירק כנגד השמש או כנגד הנר.

אם כן, לא רק מבט שטחי וכללי נצרך בשעת הבדיקה, אלא יש לחפש את השיטה והדרך היעילה והמתאימה ביותר לזהות את הנגיעות שבכל פרי וירק.

- האם הפוסקים אסרו כאשר משתבשת בכך שיגרת החיים הנורמלית?

החרק שממנו הזהירו הפוסקים שוב ושוב בצורה הרחבה ביותר היה המילבי"ן. רבי יונה לנדסופר מעיד שחרק זה נמצא על גבי כל הכלים ובכל המקומות. גם הפרי חדש מעיד, שאם משאירים מאכל גלוי בחוץ הוא עלול להתמלא מתולעים אלו ולהאסר. בעל ספר יסוד ושורש העבודה מספר, שאנשי מעשה היו נוהגים להבעיר אש בתוך הכלים לפני שהיו משתמשים בהם כדי להימנע מתולעים הללו, ובצוואתו לבניו הוא מוסיף, שעם כל הזהירות והחששות הללו, הוא חיבר תפילה מיוחדת קודם אכילתו - שלא יכשל בחרקים.

במהלך הדורות גזרו על כמה וכמה מיני פירות שלא לאוכלם כלל (!) בגלל הקושי שבבדיקתם. אחד הדיונים המורכבים היה בענין התולעים שהיו בעבר במי השתיה. הפרי חדש הורה שכל המים בירושלים זקוקים לסינון, ובפאת השולחן מעיד שכך המצב בכל ארץ ישראל. פוסקים רבים עמדו על כך שישנן תולעים העוברות גם דרך סינון בבגד עבה, ובשל כך, רבים אסרו שתיית מים המוחזקים כנגועים ולא סמכו על הסינון. ניתן להעריך שפסק זה גרם לציבור טרחה ועוגמת נפש, הרבה יותר מהדרישה להוסיף כמה שקלים כדי לקנות ירקות מפוקחים או לנקות תותים עם מברשת שיניים.

- סיכום

במהלך כל הדורות היו כאלו שהתמחו בנושא החרקים ומצאו ממצאים שלעיתים הקשו על הציבור שלא הכיר את הבעייתיות שבדברים. לעיתים מדובר היה מדובר במאכלים הנמצאים בשימוש יומיומי, והגילויים החדשים הובילו להפסקת השימוש בהם. גם כיום אנו עדיין נפגשים עם אותה בעיה עתיקת יומין של נגיעות ותולעים, וכפי שעשו בעבר, כך גם אנו נמשיך ונברר את המציאות והמצב בפירות ובירקות, בדיוק כפי שנהגו אבותינו במשך כל הדורות. ואותם הרוצים לומר שאין לאסור את התולעים הקטנות שנתחדשו בימינו, יצטרכו לענות על השאלה הבאה: האם כל הנגיעות שנאסרה בדורות הקודמים נעלמה ופרחה לה, וכיום נוצרו תולעים חדשות המותרות באכילה?

(מקורות: פרי חדש יו"ד פד, לד; בן איש חי ש"ב פרשת נשא; של"ה שער האותיות אות קו"ף קדושת האכילה קיג; פחד יצחק אות ת 'תולעים בירקות'; זבחי צדק יו"ד פד; כנסת הגדולה הגהות בית יוסף יו"ד פד; משנה ברורה תעג, מב; חכמת אדם שער איסור והיתר כלל לח; בן אברהם שער נ אות יח; דרכי תשובה יו"ד פד, טו וצג; שו"ת משאת משה יו"ד ד; דמשק אליעזר עמ' קפד; כנפי יונה סימן פד; יסוד ושורש העבודה שער שביעי; פאת השולחן הלכות ארץ ישראל ג, יט; שו"ת חתם סופר או"ח קלב. מקורות נוספים יובאו בעזרת ה' במאמר מסודר שיפורסם בעתיד).