ברכת המזון- מבט מעמיק, חלק רביעי

בפעמים הקודמות ראינו כיצד ברכת המזון - האמוּרה לרומם את פעולת האכילה מן השקיעה בחוויה הפרטית/חומרנית אל המעמד הכללי/רוחני - מתחלקת לחמישה חלקים: ברכת הזן, ברכת הארץ, בונה ירושלים, הטוב והמטיב והנספחות לחתימת הברכה. ברכת הזן - אותה תיקן משה (ברכות מח, ב), מופיעה בראשית ברכת המזון על מנת לסמן את האידיאל אליו אנו שואפים, העידן בו המציאות כולה מגיעה להשלמתה: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן". ברכת הארץ - אותה תיקן יהושע (שם) מפרטת את הדרך אשר על ידה יתוקן העולם: כניסתה של האומה הישראלית ל"אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה". ברכת בונה ירושלים - אותה תיקנו דוד ושלמה (שם) מפגישה אותנו עם המצב השלם של האומה: הופעת המסגרת המדינית-ממלכתית של עם ישראל ב"מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ" ובניית "הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ".

הפעם נעסוק בברכה הרביעית - 'ברכת הטוב והמטיב':
ימי מלכות דוד ושלמה היוו אמנם את ימי פסגת השיא של האומה אולם אחריהם התרגשו ובאו ימי החורבן. יכול אדם לטעות ולומר כי כעת, במציאות הגלותית, בשעה שמפסקת "חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים" (ברכות לב, ב), אין יכולת לשמר את הגובה הרוחני של ימי המקדש, העולם החומרי - ופעולת האכילה בכללו - 'מופקרים' כעת לשלטון היצרים השפלים.

כנגד קו חשיבה מעין זה תוקנה ברכת הטוב והמטיב. ללמדנו, כי הקב"ה מלווה את עם ישראל לא רק בימי זוהרו אלא אף בימי חורבנו. המגמות המוסריות ממשיכות להנחות אותנו גם בעת הנפילה הכללית של האומה (ובמקביל - גם בשעות הנפילה של האדם הפרטי): "'הטוב והמטיב' ביבנה תיקנוה כנגד הרוגי ביתר, דאמר רב נחמן אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב', 'הטוב' - שלא הסריחו, 'והמטיב' - שניתנו לקבורה" (ברכות מח, ב). חורבן ביתר היווה שעת הדמדומים האחרונה של מלכות ישראל "ומן היום ההוא והלאה לא קם מלך בישראל והיינו נעים ונדים מגוי אל גוי ומדחי אל דחי" (רבי סעדיה אבן דנאן בשו"ת פאר הדור, רכה). והנה, אף בנקודת שפל זו התגלתה ההשגחה האלוהית ולא הסריחו גוויות גיבורי האומה בביתר. חכמי יבנה ראו בנס 'קטן' זה סימן אלוהי לדורות כי האומה הישראלית, למרות שנדמית בימי הגלות כגוף מת - "כובשת שהיא נכבשת, מנצחת כשהיא מנוצחת, מקובצת בפיזורה ומושלת בשיעבודה" (אורות הקודש ב, עמ' ש), כלומר גם בשעת הירידה צפונים בעם ישראל כוחות אדירים.

המציאות העגומה של החורבן והגלות איננה מייאשת אותנו חלילה. כשם שההשגחה האלוהית הטיבה עם גוויותיהם הפרטיות של הרוגי ביתר ומנעה מהם להסריח, כך תיטיב היא עם הגוויה הלאומית הכללית אשר תשוב לתחייה "בפתחי את קברותיכם" (יחזקאל לז, יג). "הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם", "הוּא" לא רק "הֵטִיב" עמנו בעבר - בימי משה, יהושע, דוד ושלמה; "הוּא מֵטִיב" - לנו גם בעומק מרירות ההווה; ועל כן "הוּא יֵיטִיב לָנוּ" - אף בעתיד. כשם שהקב"ה "גְמָלָנוּ" - בעבר, בהתאם למעמדנו המוסרי הגבוה בימי בית המקדש; כך "הוּא גוֹמְלֵנוּ" - בהווה, בהתאם ל"חטאינו" אשר בעבורם "גלינו מארצנו"; והוא עוד "יִגְמְלֵנוּ" - בעתיד, בו נזכה לשכר עקב קבלתנו את עול הגלות, "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהילים מד, כג).

בזאת אנו מיועדים "לָעַד" - "לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶוַח. הַצָּלָה וְהַצְלָחָה. בְּרָכָה וִישׁוּעָה. נֶחָמָה. פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה. וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְכָל טוֹב", "וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם" - ואף במשך זמננו הנוכחי - "אַל יְחַסְּרֵנוּ".

את הנספחות שנתווספו במהלך הדורות לברכת המזון - נראה אי"ה בפעם הבאה.