ברכת המזון- מבט מעמיק

חווית האכילה הינה חוויה חומרנית העלולה להשפיל את האדם. על מנת להתרומם מהשפּלה זו תוּקנָה ברכת המזון. אם נקדיש תשומת לב לתוכן הברכה נבחין כיצד מרוממת היא אותנו, צעד אחר צעד, מן המימד החושני המתלווה בהכרח לכל אכילה - אל המימד האצילי, בו המזון איננו צורך גופני לבדו אלא: "המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, כאילו נקרב על גבי המזבח ממש... " (מסילת ישרים, כו).

בברכת המזון חמש חטיבות:
א) ברכת הזן ב) ברכת הארץ ג) בונה ירושלים ד) הטוב והמטיב ה) נספחות לחתימת הברכה.

בפעם זו נתבונן בחלק הראשון - 'ברכת הזן':
במסכת ברכות (מח, ב) נאמר כי "משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן" - השלב הראשון בקידוש האכילה הוא הרמת המבט אל האידיאל העתידי, אל נקודת השאיפה: גם בשעת האכילה, בעת העיסוק במילוי הצרכים הגופניים - "ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר קדוש ונשגב" (עולת ראיה א, עמ' שסה). על כן, הברכה הפותחת את ברכת המזון הינה פועל יוצא ממבטו של משה, האדם המגלם את פסגת השלמות האנושית, דווקא בשעת נתינת המָן לישראל, כפי שראינו למעלה, אשר "היו רואים אותו ויודעים אותו מלכי מזרח ומערב" (יומא עו, א) ו"הנשאר בשדה נימוח ונמס ושותין ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדין מהם וטועמים בהם טעם מָן, ויודעים מה שבחן של ישראל" (רש"י שמות טז, כא). כלומר, ברכת הזן היא ביטוי למצב העתידי השלם בו המציאות בכללה, על כל מדרגותיה: ישראל, גוי, חי, צומח ודומם - תתפרנס מִן המזון הפלאי של דבר ד'.

תכלית זו תושג על ידי פעולת האכילה המחברת את הפרט אל מעגל החיים הכללי: האכילה, כאשר היא נעשית בקדושה, לוקחת את רבדיה הנמוכים של המציאות, הדומם, הצומח והחי - אשר בהיותם עומדים בפני עצמם הינם חומרנים, פרטיים ומנותקים לכאורה מן הקודש - ומכלילה אותם בגוף האנושי. האכילה מרוממת את צדדיו התחתונים של הטבע - על ידי עיכולם והפיכתם לחלק אורגאני מגוף האדם בעל 'צלם האלוהים' - ומעגנת אותם במימד הרוחני הרחב והכללי: "כי האכילה מורה צורך הנאכל והכנתו להתעלות אל האוכל להתעצם בו, וגם שלמות האוכל... להחזיר הענף שישוב אל השורש" (עשרה מאמרות לרמ"ק, חקו"ד ב, יז).

אי לכך, אף בעת בה שקוע האדם באכילתו למען סיפוק צרכיו האישיים הפרטיים - כשמברך, פותח הוא את ברכתו בברכת הזן ומכריז על מטרתה הסופית של האכילה: לרומם את "הָעוֹלָם כֻּלּוֹ" על ידי עיכולו בגוף האדם ונתינת חיים "לְכָל בָּשָׂר". זוהי אף הסיבה כי ברכה זו מדגישה כי ההזנה האלוהית מגיעה דווקא מ"טוּבוֹ הַגָּדוֹל" ומ"שְׁמוֹ הַגָּדוֹל" של ד' - מן המדרגה העליונה הרואה את המציאות כולה כ"אדם גדול" (כוזרי ד, ג) - יחידה אורגאנית אשר כל מדרגותיה קשורים זה בזה בקשר חיים. מדרגה עליונה זו אינה מצמצמת את טובו ושמו של ד' לחלק מסוים בבריאה אלא זָנָה, מפרנסת, מֵטִיבה וּמֵכִינה מזון "לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא" ומשביעה "לְכָל חַי רָצוֹן". החזון הנפרס לעינינו בברכת הזן מסמן לנו מהו המעמד הנפשי האמור להתלוות לפעולת האכילה: "על כן בהיות האכילה יכולה להשפיל את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו בה מראש, בעצת ד', הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל" (עולת ראיה א, עמ' שסב).

את החלקים הבאים של ברכת המזון - המדריכים, שלב אחר שלב, כיצד ליישם את הרעיונות המופשטים הללו בפועל - נראה אי"ה בפעמים הבאות.